קמתי בבוקר, שמחה, מחייכת, ידעתי - היום אני נוסעת אליך.
שטפתי פנים, הסתכלתי במראה וחייכתי, הכל היה כל כך יפה
ומושלם.
אכלתי משהו קטן, לא הייתי רעבה במיוחד. התחלתי להכין תיק
כשסיימתי סגרתי את התיק, התארגנתי - התלבשתי הכי יפה ושמתי
בושם מתוק - כמו שאתה אוהב. כבר הייתי מוכנה ליציאה אך לא
יצאתי, רגליי לא נתנו לי לזוז, הן היו קפואות במקום, כמעט
ונפלתי משמחה. פתאום- אתה מופיע בדלת, שומט מידיי את התיק פותח
אותו ומרוקן באכזריות את תוכלו לריצפה ואומר: " למה התיק? אני
רוצה שתבואי?! את הבן אדם האחרון שאני רוצה לידי עכשיו, ומה זה
הבושם הזה? אני נחנק!
הוא מסריח! "
ועמדתי מולך, קפואה יותר משהייתי, בגרון היה לי חנק כך שלא
הייתי מסוגלת להגיב ולענות לך, לא הבנתי מה קרה... מה השתנה?
הכל היה כל כך פתאומי השתנית בכזו מהירות שלא הבנתי מה קורה
סביבי! וכך עמדתי מולך בעוד אתה מתריס בפניי כמה שאתה לא רוצה
אותי איתך וכמה שהנסיעה שלי אליך מיותרת וכמה שאני דחויה
בעינייך.
הרגשתי ברגע בגובה הריצפה ואז הסתכלת עליי והוספת: "לא רוצה
לשמוע ממך יותר, תשכחי שאני קיים, תמחקי אותי מהחיים שלך, מה
שהיה היה, לא רוצה איתך כלום! הבנת?", ויצאת, טרקת את הדלת
אחרייך ומאז לא חזרת ולא טילפנת, כמובן שגם אני לא התקשרתי כי
תמיד נזכרתי במילים שאמרת שאני אמחק אותך מחיי.
עכשיו כבר עברה תקופה, אך הדלת עדיין טרוקה. |