"את כועסת?"
"תעני לי! את כועסת?"
אני דוחפת אותה.
"יא חתיכת פוסטמה. תגידי את זה כבר! את כועסת או לא??"
אני תופשת אותה בחולצה ומצמידה אותה לקיר.
אני יודעת שהיא מפחדת מהמבט שלי. אף אחד מעולם לא הראה לה זוג
עיניים כאלה, נוקבות ואדישות לכל ההצגה הזאת שלה.
"נו, יא חתיכת מטומטמת".
תמיד היא אומרת שלא. תמיד.
העוצמה שלה נבלעת. היא מתפשטת כמו גל שנשטף לחופים שמסביב,
וילדים קטנים מביטים בתמיהה והערצה בקצף שבן רגע נעלם. מנסים
לתפוס את הגלים ומיד בורחים מהם. מדגדגים אותה עם כפות
הרגליים שלהם בטיולים רומנטיים בשקיעה.
מעט אנשים שחו הרחק מספיק כדי לטבוע לרגע במערבולת, אבל גם הם
נשטפו מיד לחוף וקיבלו שירותי הצלה נאמנים מהאנשים שם. מה קרה
לשביתת המצילים?
"אין בזה שום יופי, את יודעת!" אני נשארת אדישה לכל זה.
שתינו יודעות שהמים מלוחים, ומהולים במעט מדי דמעות. אז למה לא
תודי, פעם אחת?
"תודי כבר, יא אפסית!" אני מורידה לה אחת. לא יודעת מה יותר
כאב. היד שלי או הלחי שלה. "תסתכלי לי בעיניים, כלבה!" תודי
שאת מפונקת, ואת צריכה תנאים מיוחדים, וזה מגיע לך, ואת
כועסת כשאת לא מקבלת אותם!
לא עוד גאות ושפל! תקימי סערה הרסנית! תצעקי את זה כבר!

תצעקי את זה. בבקשה. אני לא רוצה לטבוע בך בשקט ולהסחף לחוף
כמו כולם.