אז ככה, הכל התחיל בטיול שלי, לא משנה מתי או איפה, לא משנה גם
עם מי, טיול פשוט לא לקחתי איתי הרבה דברים, טיק של בי"ס עם
סנדוויץ', בקבוק מים, פינקס, עט, ודיסקמן.
שמעתי ברקע בוב מרלי, עצמתי את עיניי לכמה שניות... ופתאום!
רגלי נתקעה בגזע עץ!
"איי!" זה כאב, אבל זעקת הכאב לא היתה שלי, אלא של גמד,
שבנפילתי ריסקתי את ביתו, ככה פתאום בהינף עין, כל הבית  היקר
שלו נהרס הייתי עצוב... נראה לי שיותר ממנו... "מצטער" אמרתי
לו.
"יש לי הצעה בשבילך!" אמר לי הגמד. מה כבר גמד, שכרגע הרסתי את
ביתו יכול לעזור לי, להציע לי?! תהיתי לעצמי...
" או. קיי...." אמרתי בתמיהה...
"בוא תגור איתי קובי, נגור ביחד!"...  מההההה....הייתי המום!
לא הספקתי לענות וכבר מאות גמדים , צהובים, אדומים, כתומים,
שמנים ורזים... היו סביבי, ונשאו אותי, בין עצים, שיחים, הרים
מערות מסע ארוך, אבל נמשך בדיוק חמש דקות.
שמה בין עצים ושיחים, היה לו כפר קטן עם בתים קטנים, בתים
אמיתיים! לא מפטריות ושטויות כאלה...... בניינים, וילות
מפוארות!... היו אפילו מכוניות! אמיתיות!! זה היה פשוט מדהים!
הגמדים הניחו אותי על כיסא מרופד, הכיסא הכי נוח שישבתי עליו
בחיי! בו זמנית עשרה גמדים עיסו לי את הכתפיים, חמישה גמדים כל
רגל, וחמש גמדות קטנות נישקו אותי בכל גופי! הרגשתי בעננים,
בגן עדן...
נאנחתי לי לרווחה נשענתי על הגב, התמתחתי קלות והתענגתי
מהרגע...
בטעות, לא שמתי לב, שעשרת הגמדים שעיסו את גבי נמחצו למוות
בזמן שנשענתי, הגמדים שעיסו לי את הרגליים, עפו והתרסקו על שיח
קוצני בזמן שנמתחתי, והגמדות החמודות פשוט נשאבו לתוך פי בזמן
שפיהקתי! נבהלתי!! נחרדתי, הם מפנקים אותי, עושים אותי מלך,
ואני הורג את כולם.... אממ.... אופס?!
נכנסתי לפאניקה, קמתי מהכיסא הכי נוח בעולם, חיפשתי את הגמד
האדום שלי. תוך כדי, בלי כוונה, רגליי מוחצות בתים, בניינים,
מכוניות, גמדים וגמדות קטנים, נכנסתי להיסטריה... לא ידעתי מה
לעשות, מה שבטוח, לזוז לא יכולתי, אבל לא חשבתי בצלילות "אני
מצטער!" צעקתי בכאב... ופשוט ברחתי משם, לא זכרתי את הדרך
חזרה, הלכתי לאיבוד....
הלילה ירד, אז נשענתי על עץ אלון גבוה ונקדמתי...
"אייי!" צעקתי! פקחתי את עיניי, העץ שנשענתי עליו עף למרחק
עצום! ולידי היתה כף רגל ענקית... הבטתי למעלה ו...

אני אפסיק כאן...
אם תרצו לדעת מה קרה מפה, אני אשמח לספר לכם...

מה שכן חשוב לי שתבינו...
שדברים טובים באים בקטן, ומשום מה אנחנו תמיד הורסים אותם
מהר...