אני לא לגמרי בטוח מה עבר עלי כשכתבתי את זה, או שבעצם אני
כן. וזה פשוט לא פן שאני נוהג לשחרר לעיתים קרובות. בכל מקרה,
החלטתי שאני מעדיף שלא להוריד את היצירה. האמת אני לא כל כך
בטוח למה, אולי כדי להזכיר לעצמי דברים מסוימים.


המחשבות של עצמי, שבסופו של דבר הן המטרידות ביותר.  זמן שעומד
מלכת כשחושבים.

המולה. רעש. בלאגן.

אנשים אחרים מוספים לתערובת. להתמודד לדבר, לתפקד עם עצמך
במקביל ואיתם. לדבר, להתרוצץ לחשוב. לחשב. מה טוב לי, מה רע
לי. מה ככה, מה אחרת. מסובך.

שקט

שניה אחת של שקט. הדבר הכי עצוב, זה שגם לאהבה יכולים להתווסף
שיקולים ומחשבות. במקום להשאיר אותה טהורה ונקיה ופראית, כמו
שהיא בשניה אחת של הריח שלך שמגיע משום מקום. פוגע בעוצמה
גדולה, ומביא איתו שקט.

רעש!! המון פאקינג רעש!

רעש פנימי. תסכול פנימי. מחשבה פנימית. בסופו של דבר, זה הכל
מתחיל פנימי. מתחיל פנימי ויוצא החוצה בסערות מקהות חושים.

אהבה

כאב

תסכול

מפריע לי שאני לא יוצר את מה שאני רוצה. את הדברים שאני רוצה
לכתוב וליצור, ואני לא. מפריעים לי גם אנשים, כן ככה סתם. הם
מפריעים לי. מפריע לי שמכל הדברים כשאני כבר שובר שתיקה ובא
לכתוב, זה זה. מצד שני אולי זה לא דבר רע. מצד שלישי אולי זה
כן. מפריעה לי המחשבה הממוקדת, החשש והתהיה. מפריע קצת פחות
אני מניח בהשוואה לכל אילו, מבחן בכימיה. שאני בטוח אכשל בו.

מי אמר שאני בכלל רוצה ללמוד כימיה

מפריע לי אני

מפריע לי הכל...היצירה...פלשים קטנים של תמונות ומחשבות...כן
כן...גם הרבה שלוש נקודות מפריע לי. אני מרגיש מוזר מהעובדה
שאני כאילו, מרגיש כל כך הרבה דברים. שאני לא אצליח להוציא
החוצה. זה גם מתקשר לעניין של הליצור. מפריע לי שעוד מעט יש
בית ספר. מפריע לי המושג בית ספר. מפריע לי העובדה שהמקום הזה
קיים. מפריע לי ש...

אוף

כתיבה מאולצת מוזרה. זה נורא מטריד כשהחוט שאחריו אתה עוקב
במחשבותיך ובחייך נעלם לו לרגעים ארוכים, ואתה נותר לך לבד.
עומד באפלה, שכאילו גורמת לך לחוות שוב ושוב את פחדיך, כאילו
בכדי לעזור לך למצוא את דרכך הפנימית שוב, ואת הכיוון בו היית
מועד. אפילה ואור דומים במובנים מסוימים משום מה.

מוזיקה

אני נורא אוהב מוזיקה, אבל פתאם כשאני שומע אותה אני מפסיק
לחשוב. אבל בכלל חשבתי שרציתי להפסיק לחשוב!

בעיקרון.      הכאב הוא אותו הכאב לא משנה כמה פעמים אומר
אותו. הוא שם.          לא משנה כמה דרכים מוזרות
אכתוב אותו, שוב ושוב כאילו בכדי לוודא בשנית שהוא באמת קיים.
ולהתעצב כל פעם מחדש.    וכמה שבעצם אני רוצה לכתוב, כמה שלא
אכתוב עליו. זה לא ישנה    דבר.

אני כל כך רוצה לעשות!!! זאת פשוט לא אשמתי שאני לא בטוח
מה.

אוף אני רוצה לכתוב, ליצור אומנות, ואני לא יכול. למה
אני לא יכול להיות האומן המתייסר והמבריק בדרכו הלא מובנת וגם
בנאדם רגשני ונורמלי לכל דבר? למה...

נורמלי לכל דבר

למה אני לא יכול להיות נורמלי בעצם?.

אבל האמת היא שאני יכול, אני יודע שאני יכול. אני מגיע, נוגע
שם בקצה לסמן שהגעתי וחוזר חזרה. אני עוד לא מוכן להחליט
לבחור.

למה אני לא יכול לזנוח דאגות לדברים ופשוט לעשות, אני מניח
שיהיה הרבה יותר פשוט ככה. אני יודע...ועדיין. כל כך הרבה
דברים שלו רק היה אפשר לפרקם לכדורי אקמול קטנים שנילקחים
בבליעה אחד אחד. אבל הם לא.

כן אני יודע...

מסובך. מסובך מסובך מסובך מסובך מ-ס-ו..נו אתם כבר
יודעים את ההמשך. בסופו של דבר, אפשר גם לחשוב שזה יעביר את מה
שרציתי ולא סתם יגרום לי להראות יותר מטורף ממה שאני. או ממה
שאני לא, או ממה שאני בכלל. או ממה..שהו. וכן, זה הכל טוב ויפה
וטקסט הזהוי זה נחמד. אבל...

קצת תקוע (בשקע חשמלי), כן. תודו שהדברים האלה לא מתאימים
לי. מה (לעשות). אולי מה שאני צריך ללמוד זה בעצם שזה לא הכל
נעוץ במה שנכתב ונאמר, ושלדורות גם נשאר. אולי זה מספיק שאני
חושב את זה פה בראש.

לא השגתי כלום. נכנסתי עמוק מדי...מה עכשיו...

החיים צריכים לבוא עם אזהרה קטנה, אל תנסו להוציא מכאן
משמעויות נסתרות. זה ישגע לכם את הצורה.  

סטטי....

סטטי זאת אחלה של מילה.