כשהייתי קטן אמא לקחה אותי לסופר מרקט הכי גדול בצפון, הדבר
היחידי שעליו חשבתי באותו זמן היא עגלת הקניות שבה אוכל לשבת
ואמא תסיע אותי. כמו מטוס, חשבתי לעצמי, כמו לעוף בשמיים, ולאף
אחד לא אכפת, וגם לי לא - הרי למי יהיה אכפת מילד קטן שיושב
בעגלה ואימו מסיעה אותו?
פרסתי ידיים, והרגשתי שאני עף.
כשהייתי גדול סיימתי יום עבודה, נסעתי לדירה הקטנה והנוחה שלי.

אך לפני שיצאתי מהרכב השארתי אותו מותנע, עם מוסיקה שקטה של
אליוט סמית'. היה חורף, וירד גשם, והבכי היה שקט כמו המוסיקה,
הסתכלתי על טיפות הגשם שיורדות על השימשה, סגרתי את האורות,
פרסתי ידיים, והרגשתי שאני מתרסק.
כשהייתי גדול והייתי בתוך הרכב, הרגשתי שאני עוד פעם קטן ואני
עוד פעם פורס ידיים בעגלת הקניות,
אבל כניראה שככל שעברו השנים הידיים התקצרו ועכשיו אני כבר לא
יכול לעוף יותר, משום מה, לכולם אכפת מילד גדול שיושב ברכב
ובוכה.
כשהייתי קטן ופרסתי ידיים בעגלת קניות, חשבתי לעצמי איך זה
להיות גדול, וחשבתי לעצמי שהידיים שלי יהיו יותר גדולות ואוכל
לעוף יותר גבוה,
אבל כשהייתי גדול, זה לא קרה,
ועדיין מחפשים אחר ניצולים מההתרסקות.