"נמצא כאן שאול מהשכונה שטוען שתשמח לראות אותו", שמעתי את
המזכירה באינטרקום.
"תכניסי אותו", נשפתי בכבדות.
מחשבותיי לקחו אותי לילדותי לחופשת סוכות, ואני בן 7.

גרנו בשיכונים החדשים בקצה העיר שנגסו לתוך חולות "חוסמסה". כך
קראנו לגבעות החול הענקיות, שהשתרעו עד סוף העולם.

באותו יום אחרי הצהריים, רק שאול היה בדשא שלפני בית הדירות.
הוא היה ידוע במעשי קונדס. פעם נאלצו להוריד אותו מהעץ הגבוה
בבית הספר באמצעות סולם של מכבי אש. בפעם אחרת הוא בלע חיפושית
חיה רק כדי להגעיל את הבנות. אימי אסרה עלי לשחק איתו, "הוא
ילד רחוב, פרחח", הייתה חוזרת ואומרת. למרות זאת העדפתי את
חברתו. עם שאול תמיד מעניין יותר.

"בוא נחפור בור ענק ונבנה מלכודת, מעבר לגבעת החול", פנה אלי
שאול.
"אסור לי להיכנס לחוסמסה", עניתי. בשכונה הילכו שמועות על
פושעים מסתתרים, להקות תנים טורפים, ביצות טובעניות וילדים
שנעלמו לעד. מעולם לא עברתי את גבעת החול הראשונה.

"אף אחד לא יידע, אין שם אף אחד, מה אתה פוחד?" המשיך שאול
בקול מלגלג.
"אני לא פוחד", שיקרתי. "למה שלא נעשה את זה כאן ליד הבית?"
שאלתי.
"ומה תלכוד כאן? פה אין כלום, שם נלכוד תן!" אמר שאול נחרצות.
נאלצתי להסכים איתו, הוא צודק. פה אין תנים.

החלנו מטפסים במעלה הגבעה התלולה עקב בצד אגודל, נעזרים
בידיים. הבטתי מספר פעמים לאחור לוודא שלא רואים אותנו. עברנו
את הפסגה שהייתה גבוהה מכל בתי העיר, הגבעות הצחיחות הגיעו עד
קו האופק. ירדנו בעבר האחר של הגבעה עד שרק שמיים כיסו את פסגת
הגבעה ולא ראינו יותר בתים.

היה משהו מפחיד בדממה סביב. התחלנו לחפור שרועים על הברכיים.
כשידינו לא הגיעו יותר לקרקעית, הרחבנו את הפתח והמשכנו לחפור
מתוך הבור. העמקנו אותו עד שהגיע לגובה החזה.
"איך נכסה את הפתח?" שאלתי.
"בחול, בהרבה חול", צחק שאול, שיצא החוצה והחל לכסות את הבור
כשאני בתוכו.
"אתה מקלקל הכול, מה אתה עושה?" צעקתי, והתחלתי להוציא דליים
של חול מהקרקעית.
שאול החל לדחוף את ערמות החול שנחפר חזרה לתוך הבור. הוא בעט
וקפץ מסביב, גורם לדפנות לקרוס פנימה ולהתהדק סביבי.
בשלב זה וויתרתי על הניסיון להציל את הבור. ניסיתי לצאת החוצה
אולם רוב גופי היה לכוד בחול סביב.
"עזור לי לצאת, תמשוך אותי, נתקעתי כאן", אמרתי, והושטתי ידיי
לעזרה.
אולם זה המשיך לקפץ בטרוף סביב לבור, חובט ברגליו, מחזק ומהדק
את החול סביבי.
"מה אתה עושה", צרחתי בפאניקה לשאול, שהתעלם מידיי המושטות.
"אתה תהיה הפיתיון לתן", התמוגג שאול בצחוק מטורף והחל מתרחק.
"לאן אתה הולך? תעזור לי לצאת! זה לא מצחיק, אני לכוד בפנים",
צווחתי במלוא הגרון.
"אתה תסתדר, אתה תמיד מסתדר", צעק לי שאול, שהחל מטפס במעלה
הגבעה בדרך לשכונה.
"שאול, תחזור בבקשה", שאגתי, חובט בידיים על החול סביבי
כשדמעות מטשטשות את הראיה.
"ש-א-ו-ל", ענה הד קלוש לצעקתי עת דמותו הלכה ונעלמה מעבר
לפסגה.

...התחלתי לחפור סביבי ולזרוק את החול רחוק ככל שיכולתי. רוח
סתווית קלה וקרירה קטעה את הדממה. דחיתי את המחשבות הרעות, הוא
יחזור, הוא רק רוצה להפחיד אותי.
ניסיתי שלא לחשוב, אלא להתרכז בחפירה וללכת הביתה, אימא כבר
דואגת לי, עוד מעט היא תקרא לי להכין את הילקוט למחר ולהתכונן
לארוחת הערב כשאבא יגיע מהעבודה.

...הערב החל לרדת, הגברתי את קצב החפירה לכדי טרוף, הצלחתי
לחשוף את החזה וקצת מהצדדים, אבל את פלג הגוף התחתון לא יכולתי
להזיז. הרגליים החלו לעקצץ, ליקקתי שפתיים, הידיים החלו לכאוב
ממאמץ החפירה, הכאבים גברו, קצב החפירה הואט עד שכלו כוחותיי
והחפירה נעצרה. הפסקתי לחוש את הרגליים, העקצוצים פסקו,
הצימאון גבר, כל כך רציתי לשתות.

הלילה שירד במהירות היה חשוך לחלוטין.
"א-י-מ-א, אני מאחורי הגבעה", צעקתי בקול בכי רפה. חול רטוב
בדמעות צרב את עיניי. חשבתי על הורי המודאגים שכנראה מחפשים
אותי. נשטפתי צמרמורות למחשבה שתנים רעבים נועצים בי עיניים
מאחור. בכיתי ללא קול שלא יגלו אותי.
"החול יכסה אותך, לא ימצאו אותך לעולם, איש לא עובר כאן", אמר
קול רע בתוכי. הלילה נעשה קר.
"לא נכון, שאול יספר להם, זה רק גבעה אחת מהבית", התגוננתי.
"לא תראה יותר אימא, העופות יאכלו אותך בבוקר, אתה תיעלם כמו
שאר הילדים שנעלמו כאן", המשיכו הקולות הרעים...

...התעוררתי מסונוור מהנורה בתקרה. על רקע החדר הטבול בלבן
בלטו המדים הכהים של השוטר שעמד לצד מיטתי. כשהסתגלתי לאור
ראיתי את אימי מקנחת את אפה האדום. ניסיתי לקום אליה אך ידי
הייתה קשורה לאינפוזיה.

"איך אתה מרגיש?" שאל השוטר בחיוך.
"אימא", יבבתי בצעקה, מהדק את החיבוק סביב גבה, נושם את הריח
הנפלא של האימא שלי.
"אתה זוכר מה קרה לך?" המשיך ושאל, מעביר ידו הגדולה בחיבה דרך
שערותיי.
"אני רוצה ללכת הביתה", עניתי בתקיפות.
"זה נס שאתה בחיים, אם היינו מאחרים למצוא אותך בעוד כמה שעות
לא היית כאן עכשיו, מי קבר אותך בחול?" שאל השוטר בקול רציני,
מביט בי בפנים חמורות סבר.
"הייתי לבד, חפרתי בור ונתקעתי בתוכו", עניתי, מתחמק ממבטו
המפקפק של השוטר.

שאול לא השתנה, הוא נראה חסון אך רצוץ, חסר מנוחה כתמיד, מחכך
ידיים בעצבנות.
קמתי לקראתו ביד מושטת, שאול התעלם ועטף אותי בחיבוק מוחץ,
טופח על גבי בחום. סימנתי למזכירה לעזוב אותנו.
"מה מביא אותך לכאן אחרי כל כך הרבה שנים?" שאלתי.
"מנהל מחלקת ההלוואות הארצית של הבנק", הקריא שאול בהדגשה,
מתעלם משאלתי.
"הגעת רחוק, אתה תמיד מסתדר", המשיך.
שוחחנו על חברים, נישואים, ילדים וחזרתי על שאלתי.
"תראה", פתח שאול, "אני עוסק ביבוא, כל כספי מושקע בסחורות
שתקועות בנמל, הנושים הטילו עיקול על הסחורות שלי", ספק ידיו
לשמיים, הנהן ראשו לצדדים והמשיך:
"הם ינסו למכור את הסחורות בכל מחיר, ההון שלי ילך לטמיון,
אשאר חסר כל, אם רק הייתי יכול לקבל הלוואה, הייתי מוכר את
הסחורה ברווח, מחזיר את החובות ויוצא מהבור".
"מה אמרת?" שאלתי.
"שאני רוצה שתאשר לי הלוואה של שני מיליון", אמר שאול, מישיר
מבטו הממזרי.
"לא, אחרי זה, מה אמרת אחרי זה?"
"זה כל מה שאמרתי", מלמל שאול.
"ואז תצא מהבור?" שאלתי, מבטא את המילה בהדגשה.
"כן, ואחזיר את ההלוואה עם הריבית ואתאושש", חזר שאול על
דבריו.
"ולמה באת אלי?" הקשיתי.
"הבנקים האחרים לא מוכנים לעבוד איתי, הם לא מכירים אותי, אבל
אתה יודע שאפשר לסמוך עליי. אנחנו הרי חברים וותיקים", אמר
שאול וטפח על כתפי בחום.

"אתה תסתדר, אתה תמיד מסתדר", אמרתי, טופח קלות על גבו, ושוב
ראיתי את דמותו המתרחקת, נבלעת בדלת היציאה.