הכל החל בתוכנית לשיקום נוער בעייתי. אנחנו, הילדים הרעים של
החברה, אלה שלא מסוגלים לשלוט בעצמם ופוגעים באחרים, כל אותם
הנערים ונערות שהידרדרו לפשע, התמכרו לסמים ואלכוהול ובשלב זה
או אחר נתפסו ע"י המשטרה.

הסיפור שלי לא שונה בהרבה. הוא מתחיל באותה מסיבה חולנית לפני
שלוש שנים. רקדנו וצחקנו, כולם עישנו ושתו והיה ממש סבבה. אבל
אז, אמיר, אחד מהחוגגים, שכח איפה הוא נמצא. הוא קפץ על מיכל
ודחף אותה בכוח לחדר הסמוך. אף אחד לא שם לב באותו הרגע, אבל
כולם שמעו את הצרחות שלה אחרי זה: "אמיר תעזוב אותי! תפסיק עם
זה!" וזה נמשך עוד ועוד, אבל לא נראה שזה מפריע למישהו, כולם
היה בבועה שלהם, התעלמו. אבל לא אני, חיכיתי שמישהו יעשה משהו,
שמישהו יגיד "בוא נעזור לה, משהו שם לא בסדר", אבל אף אחד לא
חשב על זה בכלל. אמיר היה אחד מאלה שעושים את מה שהם רוצים
ונראה מי יגיד להם להפסיק. אז לקחתי את היוזמה לידיים ונכנסתי
לחדר.
הייתי מזועזע, אמיר היה חצי ערום, תופס בכוח את מיכל שצורחת
לעזרה, הוא קורע לה את הבגדים ומנסה למשוך אותה אליו. צעקתי
עליו - "תפסיק יא בן זונה, אל תיגע בה!" והוא התעלם, אז תפסתי
אותו בכוח וניסיתי לשחרר את מיכל. ואז הוא שם לב, הוא בעט בי
בכל הכוח והוציא אולר מהמכנסיים, הוא פתח אותו והצמיד אותו
לגרון של מיכל, "תעוף מפה או שאני חותך לה ת'גרון!". בינתיים
אנשים שראו מה קורה דרך הדלת הפתוחה נכנסו, מישהו כיבה את
המוסיקה וכולם התאספו בפתח, מחכים לראות מה יקרה.
ניסיתי לשכנע אותו לעזוב את מיכל, אין לו מה להרוויח, אם הוא
יפגע בה כולנו נעלה עליו, והוא לא יצא מזה חי. לאמיר בינתיים
רק עלה הדם לראש, הוא התחיל לצרוח על כולנו שנעזוב את החדר,
אחרת מיכל תמות. אף אחד לא זז. החלטתי שהגיע הזמן לעשות איזה
צעד והתקדמתי אליו. "בוא נוריד את הסכין, לא נספר לאף אחד וכל
אחד ילך הביתה".
הוא רק עשה צעד אחורה והתחיל לקלל. עשיתי עוד צעד לכיוונו, וזה
היה הצעד הגורלי. הוא דחף את מיכל הצידה וקפץ עליי עם הסכין,
קפצתי הצידה אבל הוא תקע לי את הסכין בכתף.
הכאב עיוור אותי, מרוב זעם וכאב תקפתי אותו. יריתי לעברו אגרוף
ופגעתי באף. הוא התחיל לדמוע ונפל על הריצפה. אני תפסתי את
הסכין ודקרתי אותו, פעם ועוד פעם ועוד פעם, הידיים שלי התכסו
בדם. כולם התרחקו ממני, לא שמתי לב מה קורה. פתאום התחלתי
לשמוע סירנות, אבל זה היה עולם אחר. ברגע הבא שלושה שוטרים
תפסו אותי והכניסו אותי לניידת.
כל הלילה חקרו אותי, מה עשיתי, למה רצחתי אותו ועוד ועוד. וכל
מה שהיה לי להגיד היה שזאת הייתה הגנה עצמית, ושניסיתי לעזור
למיכל. עד שהגיע המשפט שבועיים אחרי כבר הייתי לבד, החברים
התרחקו ממני, והמשפחה תמכה, אבל בשקט, הם פחדו שמישהו יגלה
שהבן שלהם רוצח.

הייתי שבור ורציתי שכל זה כבר ייגמר. מספיק, למה זה מגיע לי?
אחרי הכל רק ניסיתי לעזור.
הייתי רק בן 13 כשזה קרה, אז לא נכנסתי לכלא - אלא למוסד
לעבריינים צעירים עד גיל 18, אחרי זה יהיה עוד משפט ואז נראה,
אמרו לי, ואני שתקתי.
החיים במוסד היו סיוט שלא נגמר, כל בוקר קמים בשש ורצים לחדר
האוכל, מי שלא נדחף בתור נשאר רעב - וזה לא שהאוכל היה טוב,
הוא היה מגעיל, פשוט אף פעם לא היה מספיק. אני הייתי באמצע,
תמיד הספקתי לקבל אוכל לפני שנגמר אבל אף פעם לא בין הראשונים.
אפילו שם אנשים התרחקו ממני, אבל אחרי שנה בבדידות מוחלטת בתא
נפרד אתה לומד לחיות עם השקט, עם הכלום, ואתה שוכח שפעם היית
מדבר הרבה, צוחק ומחייך.
זה נראה כמו סיוט אחד ארוך, שפשוט לא מסכים להיגמר, לפעמים
הייתי עוצם את העיניים חזק ומקווה שכשאפתח אותם אהיה במקום
אחר. אני חושב שהתקווה שהכל בעצם חלום החזיקה אותי- הרי אני אף
פעם לא יודע כשאני חולם אולי שום דבר לא ממשי. הרי גם בחלום
הרגשתי כאב וכעס, פחד וייאוש.

הייתי רוצה לקבל תגובות על הסיפור ואיך אתם מציעים להמשיך את
העלילה, תודה