אתה נכנס לתוך חדר.
הכל שקט.
חדר רגיל - מרובע.
לחדר אין שום משמעות למי שבחוץ.
יש בחדר שטיח כחול, שאם הופכים את החדר הוא נראה כשמיים.
בצד, יש מנורה ישנה, סתם מנורה, שאם מדליקים אותה היא מאירה את
כל החדר וגורמת לכולם לחייך, וכשהיא נכבית בלילה כולם נהיים
עצובים כאילו שהשמיים נפלו.
יש ציור מקושקש, שכשנכנסים אליו כמעט ואי אפשר לצאת, כי כל קו
מצוייר במכחול וצבע אחר.
החלון שמשקיף אל השקיעה הגנובה שלקחו אתמול בצילום, לפעמים
מתנפץ והרסיסים מלכלכים את השמיים (או את השטיח).
ויש אותי, איש עשוי מקרטון של קופסא. אני לא שביר וגם קשה
לקרוע אותי.
אבל השמש הגנובה צורבת, שורפת אותי.
אז אם אתם באים לבקר בחדר, תדליקו את המנורה. תסתכלו על
הקישקוש, הוא מסודר. זה רק אנחנו שמבולגנים. תנקו את הרסיסים
מהשמיים ותחזירו את השמש הגנובה למקום שלה, יש מספיק אור
בלעדיה. זה בשבילכם, כי לי יש כבר צלקת. |