אם רק יכל לרחף מעל לחיים שלו הוא היה מבין עד כמה הם מגוחכים,
הוא היה סוף סוף רואה שכל הדברים שהוא מתחבא מהם הם פשוט בלתי
נמנעים. אולי היה יודע שהוא הורס את עצמו וסוף סוף היה אכפת לו
מהבחירות שלו. אין רע בספונטני אבל צריך לדעת שיש רגעים של
"לשקול".
אם הוא היה שם, מביט מלמעלה על כל מה שקורה כאן, אולי היה קולט
שהוא לא לבד בעולם, שעוד אנשים קיימים שם בכדור הארץ הזה, כאלה
שאכפת להם ממנו. אולי היה מבחין שהיצורים האלה שם למטה יכולים
להבין אותו, יכולים לעזור לו, לפעמים יותר משהוא מסוגל לשער.
אם הוא יכל לחיות עם עוד מישהו כמוהו בעולם אחר הוא היה יודע
שאולי טוב לו ואולי רע להיות הוא, הוא היה יודע שאפשר לחייך גם
למי שלא מכירים כי כולנו דומים במובן מסויים, היה מסיק שרצוי
לבכות מדי פעם כי זה לא נורא להיות אנושי, הוא היה מגיע אל
עצמו לפני שהיה חושב שהצליח להגיע אל כולם - ולטעות כמובן.
יכל אולי לראות שלא כל רע מקבל עונש ולא כל טוב מקבל הערכה,
יכל לראות שאין צדק ובגלל זה אולי כדאי לוותר על לנסות להגיע
אליו. העולם העגום הזה לא מותיר יותר מידי מקום לספקות שאין
דבר מושלם ושלא יטען שהוא מכיר את המושלם כי אף אחד הרי לא
באמת מאמין לו.
אם היה מסוגל להקשיב לפחות כמו שהוא מדבר, לפחות כמו שהוא רוצה
שיקשיבו לו, אז אולי הוא היה מבין במילים פשוטות כל מה שהוא
נלחם להבין בכוח. אולי היה מבין גם אותי קצת.
אם רק יכל להיות לרגע מישהו אחר, לראות דברים אחרת ולחזור
להיות הוא רק עם תפיסה קצת שונה, רק טיפה יותר מציאותי ממה
שהוא, אולי לא היה מותיר אחריו אינסוף שבילים של דמעות.
אם היה שם קצת רחוק, קצת קרוב, אם היה שם והיה רוצה מספיק אולי
הוא יכל לראות שאני אוהבת אותו.