החדר נושם,
אני יכולה לחוש בהן קצובות, קצובות.
החדר נושם.
הוא נע באורח לא מוסבר.
שוכבת וראשי על הכר.

הרצפה שמתחתי
שואפת את חום גופי
מתמלאת בו ועוצרת
משאירה הכל בריאותיה

הקיר שלידי קולט
את אוויר אפי
נקבוביותיו מנופחות,
לוגמות עוד ועוד
צמאות לתרכיב האוויר
החומצי בדיוק המתוק
בדיוק, שלי.

התקרה עפה מעליי
גלים גלים.
רגע בצל, רגע באור
סוגרת עליי כחור שחור.

לשמע נשימה הסתובבתי.
אין אדם בחדר.
החדר שתה לרוויה,
ןעכשיו הוא נושם לרווחה.

ואני שוכבת
עיניי מזוגגות
ליבי פועם, דומם
גם שקט הוא
מונוטוניות מסוימת.