היה קר בחוץ, אמצע נובמבר, ואני הייתי בדרך לקופת חולים. שוב
סבתא שלי הצטננה ואני הילד הטוב של אמא נשלחתי לקנות לה אקמול.
חיכיתי כמעט שעה וכשהאוטובוס הגיע, התיישבתי לי מאחורה כהרגלי.
האנשים שעולים ביום חורף כזה הם ברובם זקנים שיושבים מקדימה
ומציקים לנהג שיגיד להם איך להגיע ל"משען". הנסיעה היתה נעימה
מאוד, בלי קפיצות ועם חימום של המזגן והרגשתי שאני יכול לנסוע
לי כך כל היום. עד שהוא הגיע, מוטק'ה פיינשטיין הזקן שמתפלל עם
אבא שלי בבית הכנסת. האוטובוס היה ריק אבל מוטק'ה פיינשטיין
החליט לשבת לידי. ריח הדגים שבקע מפיו, כל שאיפה ונשיפה שלו,
הזכירו לי את חנות הדגים שבשוק הכרמל, שכל פעם שהייתי צריך
לעבור שם הייתי שם את שרוול מעילי על אפי. ואז זה התחיל
"מיידע'לה, אין לך סוודר?", "לא מוטק'ה", עניתי. "אני יגיד
לאבא שלך שאתה הולך בלי סוודר", הרגשתי לא נעים והשבתי למוטק'ה
פיינשטיין שיש לי אלרגיה וגירויים לסוודרים, בכל זאת אדם קשיש
שיכול לקבל שבץ מוחי בכל רגע נתון. "אני ידבר עם אבא שלך, אתה
יודע כמה כסף הוא משלם לקופת חולים, אתה יודע כמה עולות
תרופות?", "תדע מיידע'לה שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות!".
ירדתי תחנה לפני, כי ריח הדגים שהיה במושב האחורי באוטובוס גבר
עליי, אמרתי "שלום" בנימוס, והסתלקתי ממנו. רבע שעה הלכתי עד
קופת החולים, וכשהגעתי והתיישבתי בתור לקופה בבית מרקחת, תוך
כדי הסדרת הנשימה, שמעתי שוב את המילה "מיידע'לה". כן, מוטק'ה
פיינשטיין ישב בתור. "אמרתי לך מיידע'לה, זה בגלל שאין לך
סוודר", "אם היה לך סוודר לא היית מצטנן ובא לרכוש תרופות,
מיידע'לה". "אמ...אה...התרופות בשביל סבתא שלי","היא חולה ויש
לה שפעת, והיא לבשה סוודר", אמרתי. "איזה סוודר?", שאל מוטק'ה.
"סוודר, מצמר עיזים", השבתי. "מיידע'לה, יש לה סוודר והיא
חולה? אולי היא לא לבשה אותו?", "אולי", עניתי ויצאתי מבית
המרקחת רגוז ועצבני לתחנת האוטובוס הקרובה. כל הנסיעה חשבתי על
איזה מעצבן המוטק'ה פיינשטיין הזה. כשהגעתי הביתה סיפרתי לאבא
שלי על מוטק'ה פיינשטיין. פיו התעקם וגבותיו עלו, "מוטק'ה
פיינשטיין מוכר סוודרים בשוק הכרמל",אמר לי. ובקשר לסבתא שלי,
היא באמת לא לבשה סוודר, אז או שתלבשו סוודר או שאל תתעסקו עם
פולנים שקוראים להם מוטק'ה פיינשטיין.

הבהרה: מוטק'ה פיינשטיין היא דמות שאינה קיימת במציאות, גם רוב
הפולנים דיי בסדר, כך שהיותו של מוטק'ה פיינשטיין פולני - מקרי
בהחלט.