(על-פי שירו של ערן צור)

הוא ישב בדירה שלו, בוהה בטלוויזיה, נותן לזמן לרוץ לו מול
העיניים בריצודים אלקטרוניים חסרי פשר מלווים במוזיקה
אלקטרונית מזמזמת. ידו נעה. הוא גירד בביצים. ידו חזרה למקומה,
מונחת על השלט. הייתה לו מחשבה מנקרת במוח, אבל הוא לא הצליח
להניח עליה את היד כדי להפסיק את הניקור המרגיז. הוא לא הצליח
להזכר מה הוא צריך לעשות. משהו, מישהו, קבעו איתו להפגש.
איפשהו. הוא זכר, אבל לא בדיוק. היד שוב זעה. גירוד באף וחיטוט
מהיר. אין איש בדירה. הדירה לא מבולגנת, אבל ניכר כי איש לא
טרח לנקותה כבר שבועות מספר, במקרה הטוב. היד חוזרת למקומה,
שתי אצבעות מגלגלות חומר צמיגי ודביק עד שהוא נושר באפאטיות על
הספה האפורה ומתגלגל אל החיבור בין הכרית למשענת היד. לחיצה
אקראית על השלט מעבירה ערוץ. 8. מדע וטבע, עכשיו דווקא יש
אופרה. לחיצה נוספת - עוצמת הקול הופחתה בקו אחד מתוך השבעה
שהופיעו על המסך. הוא החליט לבדוק, ולחץ על לחצן הגברת הקול.
30 קווים לכל היותר. גבר עם קול בריטון שאג על המסך והרמקולים
נאנקו את מחאתם החורקנית. הוא החליש את הקול חזרה למשהו
נורמאלי. חמישה קווים. שישית מהמקסימום. בשביל מה יש כל-כך
הרבה, בעצם? אולי כשיש עוד אנשים בבית, קשה יותר לשמוע. הוא
כבר לא זוכר. שנתיים ושלושה שבועות. בדיוק.
בצבא הוא ניהל טבלת יאוש בת שנתיים ושבעה חודשים, החל מסיום
הקורס ועד סיום הסיוט. עכשיו אין דד-ליין. שנתיים ושלושה
שבועות, בדיוק, ולא רואים את הסוף. איך יראה? הוא צריך שמישהו,
שמישהי, יראו לו את הסוף, אבל הוא לא פוגש אף-אחד, ובטח שלא
אף-אחת. הוא לבד, חוץ מלפעמים - וגם אז...
זה היה יום שלישי. אמצע השבוע. הוא לקח חופש, והוא לא הבין
למה. פתאום הוא נזכר למה הוא נתן לעצמו לשקוע בימי עבודה בני
שתים-עשרה שעות, למה הוא הפסיק לבוא הביתה, למה הוא הפסיק
לצאת. אין למי לחזור, אין לאן לצאת. מיותר להיות בבית. בעבודה
יש לפחות מה לעשות, איך להעביר את הזמן. איך לשכוח.
הוא קבע, משהו, עם מישהו, איפשהו. קשה לזכור. אמרו לו - תבוא,
כבר חודשים שלא רואים אותך, לא שומעים אותך. תבוא. לאיפה? הוא
לא זוכר. תבוא. כיכר. בית-קפה. תבוא. נשתה. עלינו. רק תבוא.
תבוא. הוא נזכר. הוא קם והתחיל להתלבש, משך חולצה מעל ארון
הספרים והפיל ספר שהוא הפסיק לקרוא פעם. לפני שנתיים. ושלושה
שבועות. בדיוק. אליס בארץ המראה. הם קראו אותו ביחד. לו זו כבר
הפעם האלף, לה פעם ראשונה. היא אף-פעם לא גמרה את הספר. איך
אפשר לא לקרוא את אליס? גם את ארץ הפלאות היא לא קראה. את זה
הם כבר גמרו. הוא הרים את הספר, הסימניה עוד בפנים. הוא פתח את
הספר.

"'זה נראה מאוד יפה,' היא אמרה כשסיימה אותו, 'אבל די קשה
להבנה!' (אפשר לראות שהיא לא אהבה להודות, אפילו לעצמה, שהיא
לא הבינה דבר וחצי דבר.)"

לך תסביר לבחורה שאת אליס חייבים לקרוא בשפת המקור. לך תתרגם
לה, אחרי ששכנעת אותה, את הג'ברווקי, כי היא לא הבינה מילה. לך
תסביר לה שאין מה להבין. לך תגלה שטעית. בגדול. לך תתנצל, לך
תתחנן, לך תתאכזב, לך לעזאזל. שנתיים ושלושה שבועות. בדיוק.
מהיום.
לך תתאהב אחריה. היא הצליחה. היא פגשה מישהו. כבר שנתיים שהם
במערכת יחסים. הוא והיא החזיקו בקושי תשעה חודשים. אפילו לא.
מספר סמלי, הוא נהג לחשוב. היא לא נהגה לחשוב. לא על המספר ולא
עליו. היא מצאה מישהו אחר. לפעמים הוא תהה אם היא בכלל זוכרת
שהם היו ביחד, שהוא קיים.
הוא החזיר את הספר למקום, לבש חולצה, חגר חגורה, גרב גרביים,
נעל נעליים, חיפש מפתחות, שמע דפיקה בדלת, פתח את הדלת, ולא
זז.
"ה..הטלפון שלך, הוא לא עובד."
לא זז.
"ניסיתי להתקשר, כי... אתה בסדר? דאגתי, פשוט, כי..."
לא זז.
"שמעת מה קרה בכיכר?"
לא זז.
"אתה בסדר?"
"מה... מה את עושה פה?"
"היה פיצוץ, בכיכר, ליד העבודה שלך. ניסיתי להתקשר, אבל הטלפון
שלך נותן תפוס כל הזמן, דאגתי."
הוא העיף מבט אל הטלפון. השפופרת מונחת עקום. זה מסביר את
הצפצוף העקשני שהוא לא הצליח לאתר. הוא החזיר את המבט אליה.
היא. היא עומדת פה, מולו, בדלת ביתו, ומדברת איתו. היא אומרת
שהיא דאגה לו. שנתיים ושלושה שבועות. בדיוק.
"אני בסדר."
"אתה בטוח? אתה נראה קצת... קצת מוזר."
"אני בסדר."
"ט...טוב..."
"את יכולה..."
"מה?"
"את תהיי מוכנה... לבוא איתי? לטיול? קצר? לחוף הים? סתם
להסתובב קצת? לדבר?"
"כן, בטח. אין לי תוכניות להיום."
הוא הסתכל עליה.
"קובי," היא מחייכת, נבוכה, "במילואים. הוא לא חוזר עד יום
שישי."
הוא יצא החוצה ונעל אחריו את הדלת.
"בואי."
הם התחילו ללכת. מרחק של רבע שעה הליכה מביתו ועד לחוף הים.
קשה להם לדבר. סמול-טוק, מה שלומך? מה שלומך? מה שלומו? הוא
הביט בה, הוא חשב שהוא ראה משהו בעיניה. ידו התגנבה אל תוך ידה
והוא אחז בה חזק. היא החזירה לחיצה - חזקה, אך נעימה. הוא נשם
לאט, שמח יותר, אופטימי.
כשהגיעו לים הם התחילו ללכת לאורכו. עשרים דקות, חצי שעה,
לבסוף עצרו וישבו על החול.
"אני מתגעגע אליך," הוא אמר.
"גם אני, לפעמים."
"אני אוהב אותך, עדיין," הוא אמר.
היא שתקה.
"הייתי רוצה לנשק אותך, עוד פעם אחת."
"אתה יודע שאני..."
"אני יודע. אבל אני בכל זאת רוצה. אני לא יכול להפסיק לרצות,
גם אם אני יודע שזה לא יקרה. לא אמרתי לך שאני רוצה שתתני לי.
אמרתי לך שאני רוצה. אני. לבד."
"אני..."
"כן. אני. לבד. את לא צריכה להתנצל או להגיד שום דבר. זה לא
באשמתך. את המשכת הלאה. זה לא אשמתך שאני לא יכול. זה אשמתי.
אני לא מצפה שתעשי משהו שיעזור לי. רק..." הוא נשכב לאחור על
החול, "רק תשכבי כאן לידי. אני לא אעשה שום דבר, אני רק רוצה
לעשות כאילו, כאילו אנחנו כמו פעם, אני לא אעשה כלום. נשבע."
היא נשכבה לאחור, עורפה נח על כתפו, לחיה חצי נשענת על חזו.
הוא חיבק אותה. היא חיבקה אותו חזרה. הוא בכה. היא ליטפה
אותו.
הם נרדמו שם. הוא והיא, בנפרד, אבל לרגע אחד - הם. הם נרדמו
שם, על החוף. לכמה שעות. היא התעוררה ראשונה.
"כדאי ש..."
"כן, כדאי ש."
היא קמה, ניערה מעליה את החול.
"אני מצטערת ש..."
"כן, גם אני. אני מצטער."
"זה בסדר..."
"כן, זה בסדר."
"להתראות."
"שלום."
היא חיבקה אותו בזהירות. הוא נשק ברכות לעורפה, רק מגע קל של
השפתיים, שאיפה אחרונה של ריח בושם מעורבב בריח הים והחול.
"להתראות," היא מיהרה להסתובב וללכת. היא סובבה את ראשה חזרה
אליו. הוא הרים את שלו, "שמור על קשר."
הוא הנהן בחיוך עגום, "כן."
הוא הביט בשעונו. אחת אחרי חצות. שנתיים. ושלושה שבועות. ויום.
בדיוק.