"ופתאום כשלא באת אני רציתי כל כך", אמר שלמה ארצי. שר יותר
נכון
מוזר, אבל אלו הם חיי.
כשלא הולך לי אני רוצה כל כך.
אבל אני חי עם זה.

ישבתי בחדרי, צופה בטלויזיה ומרכז את תשומת ליבי בה.
מנסה להתעלם מהמחשבות שלא מפסיקות לרוץ.
"למה היא לא מתקשרת", הן זועקות, "עוד פעם הרסת את זה", הן
ממשיכות ואני בתגובה מגביר את הטלויזיה.
שום קומדיה פתאום לא באמת מצחיקה, רק מעבירה את הזמן.
"למה באמת היא לא מתקשרת", אני נותן למחשבות הטורדניות לנצח
ומפנה אליהן את תשומת ליבי.

בפעם המאה אני משחזר את הלילה הקודם ומחפש שגיאות, פאשלות
שאולי עשיתי, שבגללן אני עכשיו לבד.
ואני מוצא כל מיני דברים שאולי אפשר היה לעשות אותם טוב יותר,
אבל לא יכול להיות שבגלל זה הכל השתנה. היא הרי לא ציפתה שהכול
יהיה מושלם. אנשים אוהבים דברים אמיתיים, אנשים כמוהם.
ואז אני משווה את הפגישה הזאת לקודמת שלא הלכה ומחפש דברים
שחוזרים על עצמם בכדי שבפעם הבאה זה לא יקרה. ואז אני מתייאש
והולך מדוכא למקרר לאכול משהו למרות שאני לא רעב. הפלאפון הולך
איתי.

ואז יש טלפון. אבל זאת לא היא.
ולא משנה שזאת תהיה סבתא שלי שקמה לחיים, אחרי שנים של מוות זה
לא ישמח אותי.
למה אני כזה תלותי, אני תוהה אך הפעם המחשבות שותקות ולא
עונות.
הלוואי שהייתי כלב בלי דאגות אני אומר לעצמי ונוגס באוכל
שהכנתי.

אני צריך להתקשר אליה, אני אומר לעצמי, אולי היא מחכה לראות
שאני משקיע וממש רוצה אותה.
יש בנות כאלו, אני אומר לעצמי בתקווה.
ואני כבר בא לחייג אבל עוצר את עצמי.
הרי דיברתי איתה לפני שעה והיא אמרה שהיא תיכף תחזור אלי.
אם אני אתקשר זה רק יראה שאני לחוץ, שאני חושב על זה כל הזמן,
וזה עוד יותר גרוע.
אבל מצד שני אם תהיה שיחה ממש טובה...

אוף, אוף, אוף, החיים הדפוקים האלו אני צורח בכל כוחי.
למה יש לי שכל, למה אני חושב ומנתח כל דבר כמו איזו בחורה. בא
לי להיות ערס טיפש שרק מחפש לזיין.
וזאת המסקנה שלי מכל הסיפור הזה!, הלוואי שהייתי ערס. או כלב.
או איזה זקן שכבר אין לו צורך מיני.
זו גם אפשרות.
ואז אני מצלצל אליה.
אין תשובה והמזכירה עונה. אני מנתק מהר.
וכמובן שעכשיו זה זמן מצוין בשביל המחשבות לחזור, הן קלטו
חולשה.
"אולי היא בכוונה לא ענתה, כי היא ראתה שזה אתה". הן צוחקות
להן שם בשמחה.
"אולי אני אתקשר ממספר חסום", אני חושב לרגע ואז תוהה מה זה
יתן לי אם היא כן תענה לי. אז גיליתי שהיא סיננה אותי... יופי,
ואז מה?
"היא בטוח כבר לא רוצה אותך",  המחשבות צוחקות עלי ואני בעוד
רגע אתחיל לחבוט בעצמי אם הן לא יירגעו.
אני שוכב על המיטה, בוהה בתקרה מתוסכל.
אז תגידו לי אתם. מה לעזאזל אנו עושים לעצמינו?. כי לי, באמת
שאין שמץ של מושג.
ורק שתדעו שאם היא כן הייתה מתקשרת ישר, בטח היה יורד לי
ממנה...