בכל פעם שיש רעידת אדמה בטיוואן או הר געש בפיליפינים עם
פרפרים שמרחפים ומשנים גורלות, אני יורד לנחל. הדרך קצת ארוכה,
קודם נסיעה של 25 דקות ברכב ואז הליכה בוצית ולא נוחה במשעול
הסבוך. ביד ימין אני לוקח עט וחבילה של 20 דפים לבנים וחלקים,
וביד שמאל את המגהץ.
מישהו אמר לי פעם, לא כל כך מזמן, שאם אני מספר משהו לפני שהוא
באמת קורה - אז הוא לא מתגשם. כמה דברים פספסתי בחיים בגלל
השטות הזאת, אינכם אפילו רוצים לדעת. זה לא שאני כל כך מאמין
בזה, אבל כאן מתאים מאוד הביטוי "אם זה לא מזיק, אז למה לא?".
בכל פעם שקורה לי משהו חדש ומסעיר, אני שומר אותו עמוק בתוך
תוכי ומחכה שהוא יתגשם. ובשביל זה יש לי את המגהץ. קרה לי פעם,
לפני חצי שנה בערך, שבטעות סיפרתי לאמא שלי תוך כדי ארוחת
קורנפלקס, שהשגתי מספר של מישהי ממש חמודה ושאני מקווה שהיא
תתקשר. ואז נזכרתי שאסור היה לי לספר והבטחון העצמי שלי צנח
צניחה חופשית לתוך תהום של בערך 3 ק"מ. אמא ביקשה שאגהץ חולצה
שהתקמטה ובדיוק כשהרמתי את המגהץ הרותח צלצל הפלאפון שלי, והיא
הייתה מהעבר השני. מסקנתי הייתה יחידה וברורה - מגהץ זה מנטרל
אמונות טפלות שליליות.
אם זה עוזר, אז "למה לא"?
מאז המגהץ איתי כשצריך.
אני יורד לנחל, לקבל השראה לכתיבה. צליל הנחל הזורם והרוח
השורקת בשיחים אופפים אותי במסך עשן של יצירה, והמגהץ מגרש את
השטויות שעשיתי שעלולות להפריע לי. לרוב זה מצליח ויוצא לי
אחלה של סיפור לספר לעצמי ולנייר. אני מתייחס יפה למגהץ בתמורה
לשירות שלו: דואג שיהיה לו חם, מדבר אליו יפה ותמיד בנימוס.
דבר אחד שלמדתי זה שאם לא מתייחסים יפה לחפצים, הם לא מרוצים,
ואיכשהו תמיד אנחנו נפגעים מזה.
פעם, כשכתבתי מבחן בביה"ס, היו מונחים לפניי שני עפרונות. לא
ידעתי במי מהם לבחור בכדי לענות על השאלות ובסוף בחרתי באחד
מהם. שבוע לאחר מכן, כשהחזירו לי את המבחן ונכשלתי, הבנתי שזה
לא יפה ומנומס מצדי לכתוב רק בעפרון אחד ולגרום לשני לשבת בצד
ולהתייבש משעמום. במבחן הבא כתבתי בשני העפרונות וקיבלתי 73.
טוב, הם עדיין קצת כעסו, אבל השיפור ניכר.
צריך להתייחס לחפצים בצורה שווה ואדיבה ואז זה משתלם. אני חי
עם החפצים בשלום. כשאני צריך אותם אני נחמד אליהם והם עוזרים
לי לרוב (תמיד יש את החפצים המניאקים שעושים מה שבא להם)
וכשאיני צריך אותם אני נזהר שלא לפגוע בהם וליצור חוסר שוויון
או אפליה מסוג כלשהו.
את הסיפור שכתבתי בנחל אני מקפל יפה, דוחף לכיס ולוקח הביתה.
אני מקריא אותו לאמא שלי שמזייפת התלהבות, עושה עצמי מרוצה ושם
אותו ביחד עם שאר הסיפורים.
חשוב מאוד שהם ירגישו בנוח. |
