אתם מכירים את המפגרים האלו שאומרים שלכל דבר יש סיבה?
שאם נהיית נכה זה מכיוון שלא היית בסדר או בשביל שתעריך את
החיים...
ובכן, לא סתם אמרתי שהם מפגרים לפני כמה שורות.


"זה לכיוון דרום" אמרה לי החיילת האתיופית כששאלתי אותה מתנשף
האם אני ברציף הנכון. "תסתכל ימינה" היא המשיכה והצביעה על
הרכבת שהייתה ברציף מימיני "זאת הרכבת שאתה צריך" היא חייכה.
חייכה, אתם קולטים! נחזור אליה מאוחר יותר.
בשארית כוחותיי (מה שנשאר אחרי 3 שנות עבודה משרדית) רצתי
בחזרה למנהרה החשוכה ותוך 2 שניות כבר הייתי ברציף הנכון,
הרציף צפונה. אבל היה נכון יותר לאמר 2 שניות מאוחר מדי...
הרכבת החלה לנסוע ואני בהשפלה דפקתי על דלתותיה רק בשביל לראות
את הפרצופים המביטים בי מבעד לזגוגית, פרצופים שהחלו נעים
צפונה. פרצופים שאני הייתי אמור לנוע עימם.
מתוסכל הסתכלתי לשמיים ולא ראיתי אפילו כוכב אחד שיעשה לי קצת
טוב בלב.

התיישבתי על ספסל קרוב והסדרתי את נשימתי.
ברציף ממולי ישבה האתיופית שעיקבה אותי ב-2 שניות. "מצאתי לי
את מי להאשים" חשבתי וצעקתי לה מבעד לפסים "יופי של שלטי
הכוונה יש פה". היא חייכה ואחרי כמה דקות נעלמה ביחד עם כל
הנוסעים מהרציף ממולי. כל אלו שדרכם הפוכה מדרכי.

לבדי נשארתי בתחנה.
נזכרתי בסיפור שכתבתי פעם על איך שבארה"ב נתקעתי בתחנת הרכבת
התחתית לפני עשר שנים בערך. אז, בחו"ל העביר לי את הזמן איזה
קבצן שמתברר שגם שמר פעם על שני בלונים.
אבל פה אני לבד. אין קבצן ובטח שאין בלונים.
מה שיש זה עוד שעה עד שהרכבת הבאה, הרכבת האחרונה צפונה,
תגיע.

היה חשוך בספסל שישבתי בו אז קמתי על רגליי ועברתי לספסל בצד
הרחוק של הרציף.
"אני חייב למצוא משמעות לסיבה שיש לי פה שעה להיות לבד"
הירהרתי לעצמי וניסיתי לחשוב על סיבות.
תהיתי האם אני אמור לחשוב על משהו מיוחד שעד עכשיו לא מצאתי את
הזמן לתהות על קנקנו אבל חוץ מספורט ובחורות לא עלה במוח הגברי
שלי שום דבר בעל משמעות.
חיפשתי טוב טוב בכל התחנה האם ישנה איזו מישהי שגם פיספסה את
הרכבת ואז יהיה לנו אחלה של סיפור פגישה. אבל התחנה הייתה
בודדה יותר מלילה נטול כוכבים ולב של אהוב נעזב גם יחד.
חזרתי לספסל והחלטתי שמכיוון שאני קורא לעצמי "סופר" אולי זה
הזמן לכתוב סיפור. "אולי אפילו אתחיל את הסיפור בקטע על מה
שקרה לי עכשיו, על מישהו שנמצא בתוך תחנת רכבת וישנה איזו
משמעות נסתרת שגרמה לזה שהוא יהיה לבדו בלילה" חשבתי.

מה שכיף בסיפורים זה שתמיד יש משמעות לכל דבר שקורה. זאת
בניגוד גמור למציאות שבה אנשים מתים ונולדים בלי סיבה, סתם כי
ככה יצא.
לדמויות בסיפורים יש משימה, יש משהו שעליהם לגלות ולפעמים אני
תוהה האם גם אני בעצם אולי איזו דמות בסיפור של מישהו. שכל
החיים שלי הם יצירה ספרותית של מישהו שתקוע ברציף נטוש באמצע
הלילה ואין לו מה לעשות אז הוא המציא דמות - אני.
ואם כך אז בוודאי יש לי משמעות. משהו צריך לקרות עכשיו שיגרום
לקורא עניין, שימשיך את עלילת הסיפור קדימה.
אז אני יושב על הספסל עם המחברת והעט בידי ולא כותב מילה.
אני בוהה בספסל שברציף ממולי ומחכה שמשהו יקרה, שתהיה לי
משמעות.

חמש ואז עשר דקות עוברות והעיניים מתחילות לפזול. אני נרדם.

כשאני מתעורר לפתע ובלי שום סיבה אני מוצא עצמי עדיין לבד
בתחנה ומתחתיי על האספלט שוכבת לה המחברת הריקה והעט במרחק של
כמעט מטר ממנה. בטח התגלגל לו.
כמה זמן ישנתי אני תוהה ומבט חטוף בשעון הענקי שתלוי בתחנה
מראה לי שרק 5 דקות עברו מאז שבהיתי בו בייאוש הפעם האחרונה.
לאט לאט אני נזכר בחלום שחלמתי כרגע:
חלמתי על ילד קטן, בן 8 בערך, עם שיער שחור שקוראים לו אלעד.
ובחלום אלעד נמצא עם אימו במרפאה והרופא בדיוק נכנס לחדר
ומסביר להם שלאלעד ישנה בעיה והוא פשוט לא חולם.
אלעד מתחיל לבכות ואמא שלו, יעל, שואלת את הרופא מה זה אומר.
"האמת שמעולם לא ניתקלתי בדבר כזה" עונה לה הרופא "אבל אלעד
בילה שבוע שלם במרפאת השינה ובכל אותם לילות הוא לא חלם אפילו
חלום אחד"...
"אבל מה זה אומר???" צרחה יעל ואז התעוררתי.

איזה חלום מוזר חשבתי לעצמי.
האם זוהי המטרה שלשמה פיספסתי את הרכבת? לחלום על ילד שלא יכול
לחלום?
מה המשמעות של כל זה?

שמתי את המחברת בתוך התיק ואת העט בתוכה, בין העמודים, כאילו
שכתבתי משהו, מעיין הרגל כזה של סופרים. התחלתי צועד הלוך ושוב
בתחנה.

לפתע עצרה רכבת בתחנה. לא ייתכן שעברה שעה חשבתי והשעון שבתחנה
באמת הראה לי שעברה רק מחצית השעה.
שאלתי את אחד הנוסעים שירדו להיכן ממשיכה רכבת זו והוא אמר
שהיא מגיעה לחיפה.
שאלתי אותו האם זוהי הרכבת האחרונה צפונה אבל הוא כבר התרחק.
רציתי לעלות לרכבת, חשבתי שהנה, איזה יופי - הרווחתי חצי שעה
של חיים.
אבל רגליי לא נעו ונשארתי עומד שם בעוד דלתות הרכבת נסגרו מול
עיניי בפעם השנייה והרכבת החלה זזה לאיטה ואז בהדרגתיות הגבירה
את מהירותה ונעלמה באופק.

שוב נשארתי בודד בתחנה.
"למה לא עליתי לרכבת?" הייתה השאלה שרצה במוחי אבל ידעתי את
התשובה:
אני צריך להוכיח לעצמי באופן סופי האם לכל דבר יש משמעות
ועדיין לא גיליתי מדוע נשארתי לבד בתחנה, מדוע פיספסתי את
הרכבת, לכן אסור היה לי לעלות לרכבת הזאת.

ואז מחשבה אחרת ומטרידה במיוחד תפסה את מקומה:
אולי הייתי אמור לפספס את הרכבת הראשונה ולקחת את זאת שהרגע
עברה. אולי המשמעות לא הייתה בלהישאר כאן לבד ברציף אלא בלהיות
ברכבת השנייה. אולי בה היה קורה משהו חשוב. אבל החלטתי שאם לא
עליתי לרכבת עוד לפני שהמחשבה הזאת עלתה במוחי אז כנראה שכאן,
ברציף, צריכה להיות משמעות.

שוב בודד התיישבתי בספסל.
שוב הוצאתי את המחברת.
הפעם רשמתי כמה משפטים.
רשמתי:

אנשים עם משמעות
אנשים שיוצרים משמעות
ואנשים שמשלים עצמם בחיפוש אחריה

בהיתי במה שכתבתי ולא הבנתי מה זה אומר. אין שום הגיון במשפטים
הסתומים האלו.
נמאס לי באותו הרגע מהכול, הרגשה כזאת שהחיים הם זיפט אחד גדול
והכול פשוט לא שווה כלום.
הכנסתי את המחברת לתיק ונשכבתי על הספסל מביט לשמיים.
בכוכב אחד התחזה נצנוץ חשוד. כוכב אחד, יחיד ובודד ראיתי
בשמיים ותהיתי האם זאת המשמעות: ההבנה שאין שום משמעות.

נזכרתי אז בקטע שכתבתי ממש מזמן, סיפור על קרן אור ועל איך
שהיא גרמה לי לשמוח כשראיתי אותה פעם לפני המון זמן.
הסתכלתי לכוכב המנצנץ ושום חיוך הפעם לא עלה לי.
ואז הבנתי את המשמעות. את המשמעות של הכול. הבנתי שהתבגרתי.