אדם לבוש חליפה אפורה מקומטת
עובר הלוך ושוב כממתין לאירוע העומד להתרחש ליד הבר שממולי.
אני מביט בשארית האור האחרונה הנעלמת בסוף הרחוב
מעבר לשפת הכוס שבידי.
הרולס רויס הכסופה בעלת החלונות הכהים
שוב נעצרת בחריקה, קצת חזקה מן הרגיל
ומתיזה מי שלולית על נעליו המצוחצחות מדי
של האיש באפור המכונה "העקב השחור",
דבר שמראה על זלזול ואומץ לב מופרז.
השליח נכנס מבעד לדלת הבר הכבדה בקלילות,
אני מסיים את המשקה בלגימה אחת, משתנק ומזמין אחד נוסף
וכל זאת מבלי להסיר את עיני מ"העקב"
המשליך בדל סיגריה ומועכו ביסודיות בעקב נעלו השחורה,
ליד המבנה שחלונותיו המכוסים וילונות שחורים
בקושי מאפשרים לאור העמום באדום להראות סימני חיים.
השליח שמעולם לא חרג משתי הדקות שהוקצבו לו
עדיין לא שב אל המכונית שהתקדמה לקצה הסמטה
לאחר שבע דקות לפי שעוני,
דבר שגרם לשינויים פתאומיים בתנועותיו של ה"עקב"
ולאנשי ארגון "הסנדלר" המתוחים כסכין קפיץ להתעכב.
אני חככתי בכפות ידי, ספק מחשש, ספק מהקור.
הזמנתי כמות כפולה מן הרגיל של סקוטש בקרח
והתחלתי מפשפש בכיסו הפנימי של מעילי.
אנשים באו ויצאו בדלת שעה ארוכה ומתישה
ובחוץ קפאה ההתרחשות.
המוזג הזכירני שעומדים לסגור והחל לפנות השולחן בפזיזות
בעודי מדפדף בדפי פנקסי שהצהיבו בשל מחלת זמן שכיחה
שמן הסתם כולנו לוקים בה.
כמעט שניתרתי ממקומי מרעש מנועה ההומה
של מסחרית שהייתה פעם לבנה.
"העקב" הוסתר ע"י המכונית ובמאמץ רב הבחנתי
בכמה שקי בד המשמשים לכביסה [עד כמה שידוע לי]
שנזרקו לתוכה בזריזות,
כמעט באותה זריזות שהוצאתי את העט מנרתיקה
והספקתי לשרבב כמה שורות בהולות על הנייר הלח
ולתחוב הכל בחזרה לכיסי בחשאיות מקצועית שלא ניחנתי בה עד כה.
המסחרית נעלמה וכן גם עקבותיו של "העקב".
השליח לעולם לא יצא, אפילו לא בתור גופה.
הסועדים בבר/מסעדה לעולם לא הבינו ממה עשוי היה הסטייק החדש.
אני הוספתי הערה על עליה במספר הקניבלים בקווינס.
לא נאמר דבר במהדורת החדשות על האירוע המחשיד
ובמשטרה לא תייקו מאומה.
ועד היום נאלץ אני להקפיד על אבטחה ולהחליף מען אחת לחודשיים
שכן כל רעש עקבים עשוי להיות קולו של עקב מסוים
שעדיין נקי מבוץ ואשם.
הפנקס סגור בכספת והמפתח בכספת אחרת.
אכן קצה העט קטלני יותר מלהב החרב
ולכן שותה אני סקוטש בקרח מדי ערב.