אני רצה, רצה ללא מטרה, אל הלא נודע, שיערי מתנוסס ברוח הקרירה
ללא מנוחה, רוח חזקה, מכנס הטרנינג האפור שלי, שבד"כ אני ישנה
איתו, ספוג זיעה עד כלות, קרוע ומרוטש, החולצה הירוקה הצמודה
שלי חונקת וקובלת אותי. אני רצה בכל המהירות, ללא זמן... ללא
מקום...  אבל לדבר אחד....

אנה


יום סגרירי היום, חשבתי לעצמי בזמן שנהגתי במכונית שלי, כבר
שעת לילה מאוחרת, העבודה התישה אותי, עכשיו אני בדרך לבית החם
והאוהב שלי, אשתי הטריה מחכה בכליון עיניים לבואי, שנשב ונאכל
יחדיו ארוחת ערב.
בינתיים בחוץ צמרות העצים בשולי הכביש מתנופפים ברוח החזקה,
נראה כאילו הם משתחווים אליי, היה אביך, אומנם השתפר מהצהריים,
אבל עדיין גלי אבק דהרו על הכביש, מתפתלים ומתעתעים בין
המכוניות השונות. מצמצתי את עיניי לשניה... הייתי מותש...

טומי


שלום לכם קוראים יקרים, אתם בטח שואלים את עצמכם מה המטרה של
הסיפור הזה? לאן הוא מוביל? יש לנו ילדה, או נערה, או אישה...
אין לנו מושג! שרצה כמו מטורפת...
למה? האם רודפים אחריה? זאת המחשבה הראשונה שחולפת בראשו של
אדם נורמאלי... אבל אם היא סתם רצה? אולי היא שכחה משהו במקום
קרוב? משהו חשוב שכל שניה כרגע נספרת כשנה! שיכולה לחרוץ
גורלות! לא בגלל חשיבות הדבר שהיא שכחה, אלא בגלל שהגורל שלה
תלוי בשניה הזאת שהיא רצה בזמן שטומי ממצמץ בכביש?! והאם אתם
בטוחים שטומי מאושר מנישואיו?! האם שאלתם עצמכם שאלה זו?


"בבקשה עזור לי!" פנתה אנה אל מכונית מאזדה כסופה כשעמדה
ברמזור אדום, הנהג הביט בה בבהלה ולפני שעיכל מה קורה, מצא
עצמו נוסע במהירות של כמאה ארבעים קמ"ש, בכוון ההפוך למה שנסע!
לצדו ישבה אישה, יפה, עדינה, עם שיער אדמדם שהיה מפוזר
ומסורבל, האישה היתה שחוקה, מותשת, פניה בהו בדרך שמשתחלת בין
עצים ושדות, הבעת פניה הראו רק דבר אחד... חיים שלמים!

אנה


טומי הגיע בשלום הביתה והחנה את הפורד האדומה בחניה ששמורה רק
לו. יצא מהאוט ולחץ על כפתור האזעקה שני צלצולי נעילה נשמעו
בזמן שטומי פסע באיטיות אל ביתו, מותש, וראשו מורכן למדרכה
שהיתה מכוסה בעלי שלכת כהים ורקובים, הוא התקרב לכניסה של ביתו
שלו ושל אשתו הטריה, בית חד קומתי, בית חדש שקנו לפני חודשיים!
הוא עלה על מדרגה אחת שהובילה לדלת רשת, מעליו דלק אור לבן
בוהק ממנורה חדשה ששמו רק שלשום, שהאירה את הכניסה לבית, את
הדלת, ואת שלט הכניסה לביתם שבתוכו היה חרוט וצבוע בכחול בהיר
"כאן גרים באושר והמון אהבה טומי ואנה"...

טומי

חזרתי שוב קוראי החביבים והמתוחים, מה אתם חושבים שאני צפוי
כ"כ?! שהסיפור הזה פשוט כמו שחשבתם?! הרי אתם יודעים שאני
פסיכופט לא קטן!!
רק שאלה קטנה לי אליכם... מה הייתם חושבים לו לא הייתי מזכיר
בפניכם את שמותיהם של טומי ואנה?


-דלת המכונית נפתחה ואנה פוסעת החוצה.
-סיבוב אחד של המנעול פותח את דלת הבית וטומי צועד מעבר
למפתן.
   בחוץ החלו ברקים ורעמים להפר את שלוות הלילה
-קפיצה מעל הגדר, וריצה מטורפת בגינה, מה אני יעשה ?! חשבה אנה
לעצמה...
-טומי סגר את הדלת מאחוריו, האור בסלון ובמטבח דלקו, אך הבית
היה ריק... "אנה?!..." קרא טומי בקול רם, אך התשובה היחידה
שקיבל היה ההד של עצמו.
-אנה פתחה את דלת המרפסת שהיה בקצה הגינה.
-פתאום! נפתחה דלת המרפסת שבסלון!
- "טומי!"
- "אנה? מה קרה לך?!" שאל בתדהמה בזמן שאנה רצה אל בעלה וחיבקה
אותו כאילו אין מחר...
-"אני מצטערת טומי!" יבבה בכאב רב, בזמן שחיבקה את גופו החם
והאוהב של בעלה "אני..." היססה אנה "אני... לא הספקתי להכין
ארוחת ערב"...



אני אפסיק כאן ואתן לחשוב איזה אירוע קרה חצי שעה קודם לכן
שגרם לאנה לחשוש שהיא לא תספיק להכין ארוחת ערב... או אם זה
צירוף מקרים שהזוג הטרי נכנס בדיוק באותו זמן לבית...
         מה שהכי חשוב לי שתבינו...
אוכל זה דבר חשוב, זה אחד מתענוגות החיים!
אבל בשביל לאכול טוב צריך לעשות ספורט, לרוץ!!!