מלאכים נופלים, לא שותים

חלק 1: אנה נפצעת

ביום האחרון של השבוע אנה רצתה להיות בת שמונה-עשרה אבל זה רק
יום-הולתה השלוש-עשרה ומכיוון שהאלים נתנו לה שנת-יצור מוטעית
כמו רכב שחוזר לחברה בשל פגם, היא רצתה גם לחזור חזרה, כל-כך
עבר, כל-כך רחוק, שעוד רחם אימה יכסה אותה ברקמות עדינות
ומגוננות, ואם לא לשם אז לאדמה פורייה שתצמיח ורדים על קברה,
אך אנה ידעה שעל הכביש שעליו תשכב לעולם לא יעברו המכוניות
הרצחניות, ובעץ שבו תתלה את עצמה לעולם לא יצמחו ענפים חזקים
דיו כדי להחזיק אותה.
הרשות ניתנה, עכשיו לאנה באמת מותר לבכות, והיא נופלת על ברכיה
על המיטה הרכה אך בברכיים יש תחושה של לבנים, אותן שריטות שאף
רופא לעולם לא יוכל לרפא, שאף חובש לא יוכל להכתים באותם
חומרים מחטאים, ושאף הורה לא יוכל לנשק ולהעביר את הכאב המר,
הו, לא... זוהי פציעתה שלה בלבד.
עכשיו היא מאמצת את עיניה, מעבירה יד מלטפת ונותנת מכה, אך היא
לא מצליחה, לא...
היא לא מצליחה לבכות והדמעות עולות וחונקות את הגרון מגרות את
נשמתה הדקה, הכל בוכה, הכל בוכה.. אך העיניים יבשות, ומרוב
הכאב והמשקל היא תרדם, תרדם ותקום לבוקר עייף, בוקר עם ריח
רקוב, ריח של סוף.
אנה קמה, מביטה בספל מלא על שולחן ריק מאדם, היא יודעת שהוא
בשבילה אך היא לא מעיזה לקחת אותו, וכך היא יוצאת מהבית עם
הבגדים של אתמול, ובכיתה היא תשב, נערה בסביבת ילדים, והיא לא
המדריכה... לפחות לא עכשיו, כמו נוסעת המביטה בחלון ללא סיפוק
מן הנוף המכזיב.
היא תביט בילדים המשוטטים בשטח בית-הספר המכזיב גם הוא, היא
יודעת מה באמת קורה שם בחוץ, אותה לא יסממו באגדות שמחות. היא
בורחת החוצה, מטפסת על השלב הנמוך בגדר ועולה למעלה כמו ציפור
במחנה השמדה, היא עוברת את הגדר ונופלת, 'זה כמו החיים' היא
חושבת ומחייכת לעצמה חיוך עצוב,. ואז שוב אנה קמה, מדממת
וממשיכה לרוץ, שוב בורחת. אנה מנסה לעבור את הכביש, רכב חורק
כמה מילימטרים לפניה, היא נושמת מבהלה ואז מהקלה, הנהג פולט
כמה קללות, כנראה שבבית-הספר אנה יכלה ללמוד משהו כי בדיוק
הילדים לומדים 'זהירות בדרכים', היא עוברת את הכביש, מגיעה
לתחנה ומחכה לאוטובוס.

חלק 2: אנה מסתתרת

'לפעמים לחכות זה יכול להיות נורא יותר מכל', אנה חושבת, אפשר
לחכות לאוטובוס ולהתבשל בשמש השורפת כמו עכשיו ואפשר גם לחכות
למוות ממחלה נוראית או אפילו סתם מהחיים. אנה נזכרה שבפעם
האחרונה שנשרפה על ידי השמש הרעה, מרטין, הידיד הכי טוב שלה,
לקח קוביות קרח ועיסה לה את הגב. אבל עכשיו הוא כועס עליה,
עכשיו הוא אפילו לא אומר שלום.
האוטובוס מתקרב, אנה חושבת לשניה אולי לקפוץ לפניו אבל היא
מוותרת, זה לא בגללה, היא מתרצת, זה בגלל הנהג, זה יפגע לו
בעבודה, חבל...
היא עולה לאוטובוס ויושבת במקום הכי רחוק שאפשר מאנשים, נערה
יפה עם דם על הברך שקצת הכתים את המכנס ופנים עצובות, עולה
לאוטובוס ויושבת רחוק. הנסיעה מרגיעה, הנהג נוסע מהר ונותן
לאנה אשליה של תאונה ואז אף אחד לא יאשים אותה, היא לא עשתה
כלום, היא רק קורבן של תחבורה ציבורית. בחלון היא רואה הרבה
אנשים ואף אחד לא מסתכל, אף אחד לא מכיר אותה וזאת הקלה, 'עדיף
שלא יכירו אותי', אנה חושבת, 'הם במילא לא היו מבינים'.
האוטובוס מתקרב לתחנה של אנה, היא לוחצת על כפתור העצירה ומיד
אחריו נשמע הצלצול המביך ואחריו כל המבטים התוהים אליה ואז היא
יורדת מהאוטובוס מנסה להשפיל מבט, מנסה לא להסתכל, לא לראות.
היא יורדת לתחנה ונתקלת בבן-אדם מבוגר, הוא צועק עליה אנה
מבקשת סליחה וממהרת להסתלק בעוד כולם מסתכלים ותוהים מי הילדה
המופרעת והמוזרה הזאת...
אנה מגיעה לדלת. המפתח נופל מידיה והיא שוב מרגישה מרושלת
ונבוכה, למרות שהפעם אף-אחד לא ראה חוץ ממנה, אבל היא זה מספיק
והיא ראתה.
בית חשוך, ממששת את הקיר בכדי להגיע אל מתג האור, רצה אל החדר
ושוב מנסה לבכות, שוב היא לא מצליחה, והיא כל-כך כל-כך רוצה...

אנה פותחת את המקרר למרות שהיא מרגישה רע ואין שום סיכוי שהיא
תצליח לאכול עכשיו משהו. היא רואה במקרר בקבוק בירה שאף-אחד לא
שותה, 'אמא לא תשים לב' היא חושבת. לשכוח, לברוח, לא משנה לה
איך, היא לוחצת על הפקק בעזרת הפותחן ובאותו רגע נשמע צליל
מרגיע של פתיחה, של שיכחה וריגעון. אנה לוגמת מהבירה, הטעם רע,
אבל לאנה זה כבר לא אכפת והיא ממשיכה, אנה מסיימת את הבקבוק
והולכת בקושי לזרוק אותו בחוץ, אנה נרדמת על הספה בסלון.

חלק 3: אנה נוסעת, אנה חוזרת.

היא מתעוררת לאיטה, אמא עוד לא הגיעה מהעבודה, מזלה של אנה,
היא מרגישה רע, סחרחורת וכאב ראש-חזק, כזה שלא עוזב.
אנה פוגשת מכרים בסוף והם נותנים לה וודקה מהולה בהבטחות שיכחה
והנאה, אנה משתכרת שוב ושוב, לילה אחרי לילה. אנה כבר לא מגיעה
יותר לבית הספר, הוא נשאר רק זיכרון דהוי, אנה שוכחת את השם
שלה, אנה משקרת, אנה מלכלכת, ורק מרטין מביט מהצד בשקט, אחרי
שכבר אמר הכל, אחרי שכבר בכה המון.
מרטין מביט באנה ורואה ילדה, ילדה שנופלת ונשרטת בברך ובגלל
שהיא לא נותנת לו לטפל בה השריטה מעמיקה לחתך, והזיהום חודר
לדם וחושף את הבשר, אנה מזוהמת.
עברה שנה. לפעמים, אנה אומרת, לפעמים חשבתי עלייך, ומרטין מברך
אלים שהוא לא מכיר שהם נתנו לאנה את הכוח לצאת ואת היכולת עוד
לחשוב.
מרטין מסתכל לאנה בעיניים, מחבק אותה חיבוק חזק ומתחנן שלהבא
תתן לו לרפא אותה, ובלילה, כשמרטין שוכב לישון הוא מתפלל שאנה
באמת לא מזוהמת יותר.
כי מרטין יודע שקודם אנה נסעה לה לשנה, נסעה רחוק, בתוך עולם
הזוהמה, אבל אם היא עדיין בדרכה עכשיו אז היא כבר לא תחזור.
היא מלאך, הוא חושב, הוא רוצה להאמין, רוצה שתישאר, אנה זורקת
עוד בקבוק בירה לפח, אבל הפעם הפקק עוד נעול עליו, היא מדקלמת
מכתב שכבר ממזמן נשרף, ובחיוך עצוב את הכוס היא במים ממלאת,
מסתכלת על תמונה מהעבר ואומרת: מרטין, מרטין אתה לא יודע
שמלאכים נופלים, לא שותים.