לפני כמה ימים נתקלתי בקטלוג החדש של TNT. כל הקטלוג היה עשוי
סביב הרעיון של חוקי מרפי, אתם יודעים אותם חוקים "אופטימיים"
של כל מה שיכול להשתבש, ואז זה הכה בי,  כאשר מדובר על חיי
האהבה שלי מדובר על חוק מרפי אחד גדול...לא יעזור, כמה שאני לא
אנסה הכל יוצא לי בהפוכה. ואני בטוחה שאני לא היחידה. אהבה זה
עסק מסובך גם ככה אבל נראה שמישהו מנסה לסבך לנו את החיים עוד
יותר. אם את רוצה אותו הוא אף פעם לא ירצה אותך, ודווקא זה שאת
ממש לא מעונינת בו ירצה אותך בטירוף. את תמיד תתלונני שאת לא
מוצאת בחור רגיש, מתחשב כזה שתרצי לדבר אתו שעות אחרי שעות אבל
ברגע שתמצאי אחד ישר תתייגי אותו כ"רק ידיד". ואת תמיד אבל
תמיד תרצי את זה שדווקא הכי קשה להשיג, את זה שמשום מה לא
מקדיש לך תשומת לב כמו האחרים, את זה שאתו את תמיד צריכה לנחש
על מה הוא חושב ואם בכלל עלייך, את זה שיתעלל בך בדיוק כמו
שהתעללת בבנים אותם לא רצית...
אולי החוק הבסיסי של מרפי "כל מה שיכול להשתבש ישתבש", נכון
ואולי גורלי באמת להישאר עם מלא ידידים ואפס סיכוי לאהבה,
לפחות אהבה הדדית, אבל אינני בין הנכנעים, בכל זאת יש את אלה
שמצליחים להתעלות מעל חוקי הביש מזל, אחרת לא היה כזה דבר
זוגיות. השאלה היא איך? איך לכל הרוחות, אפטר מקללת "אני רואה
בך רק ידיד" וסוף סוף אוכל למצוא עניין במי שמוצא עניין בי?
איך אדע לעזוב לנפשם את אלה שלא רוצים אותי ולא לבלות את רוב
זמני בתהייה למה? אי אפשר שכולם ירצו אותנו, נכון האגו נפגע,
מתרוצצות השאלות מה לא בסדר איתי אבל יחד אם זאת מתבזבזות
אנרגיות שיכלו ללכת למקום אחר לגמרי.
אולי פעם הבאה לפני שאני שמה למישהו את התווית "ידיד" אני
צריכה באמת לבדוק מאיזה סיבות אני עושה את זה. האם זה בגלל
שאני באמת לא רואה אתו קשר שהוא מעבר לידידות או שבגלל שמסיבה
משונה אני חושבת ש"אם זה לא קשה אז זה לא שווה" כלומר בלי מסכת
התעללות שגרתית מצד הבן, של תהיות "מה יהיה" זה פשוט לא זה.
ואני לא אומרת שלא צריך שיהיה קצת אתגר אחרת גם הקשר יהיה
פחות מעניין, תמיד צריך קצת פלפל בקשר. תמיד יש מישהו שיצטרך
לעבוד קשה אבל עדיף שהבן ירדוף קצת אחריך מאשר את אחריו. מה יש
בחורה רוצה להרגיש מיוחדת! אבל כמובן ב"מיוחדת" אני לא מתכוונת
שאתן הבנות תגזימו, גם לבנים נמאס להיות נערי שלחויות בלי מענה
לחיזורים שלהם, וחוץ מזה אי אפשר רק לצפות לקבל בלי גם לתת.

אז אולי בכל זאת יש מצב שאני אמצא את קשר האהבה ההדדית שאני כל
כך רוצה, אבל על מנת למצוא קשר זה אני חייבת להיגמל מההתמכרות
שלי לדחייה. כעת אפשר להגיד אני במין מכון גמילה עצמי, אם פעם
יכולתי בלי בושה לקבל סטירה אחרי סטירה ועדיין לא להבין את
הרמז שאולי זה לא זה, אתם יודעים מה לא עושים למען אהבה, כיום
אני הרבה יותר זהירה. אני לא ממהרת לצאת בהצהרות על אהבתי
ודואגת לחפש יותר הדדיות של רגש מאשר אתגר. נכון הנשים של
ימינו הפכו לציידות לא פחות טובות מהגברים, כאילו כל מערך
הכוחות התהפך וכבר אין לנו את הסבלנות לשבת ולחכות שהדברים
יקרו מעצמם. אבל יחד עם זאת הפכנו את עצמנו יותר חשופות
לפגיעה, כי גם לך יכולים להגיד לא ולא כולן יכולות להתמודד עם
תשובה כזו. אז לא פלא שנוצרו כל אותם חוקי מרפי של אהבה. זה לא
התאכזרות מלמעלה כדי להקשות לנו קצת את  החיים, זה תוצאה של
הטבע האנושי שכל עוד זה לא קורה לי זה לא נורא וכאשר מדובר בי
זה נורא פי עשר. לכן כל דבר "שיכול להשתבש ישתבש"  רק בגלל שזה
ישתבש אצלך, ואולי באמת כל דחייה שאני סופגת לא שונה מהדחייה
שאני מנחיתה אל הבנים שמתעניינים בי, ואולי באמת אני צריכה
להפסיק להתפלא כאשר משחקים בי ולהימנע מלשחק באנשים בעצמי.
אולי רק אז אמצא מישהו, אולי אז מישהו ימצא אותי, נמצא אחד את
השני, אתם יודעים, בלי יותר מדי משחקים באמצע.