שקוע במחשבות בדידות.
כל גופי שקוע בקור מפחיד.
עיניי ממצמצות ללא הרף ומשחררות
דמעות שמתפרצות ונשקעות בסנטרי.
כל גופי הופך לנקודות דקיקות, ושערי יבש.
האויר נכנס ויוצא מפי בכבדות שמסחררת את ראשי.
אני בוהה ברצפה, אני בוהה בעצמי,
וממשיך לבכות.
אני לא רוצה להישאר לבד,
אבל אף אחד לא מבין אותי.
כולם שקועים בחלום מציאותי,
אני מחוץ למציאות, קופא למוות.
אני עוצם את עיניי, ונשכב על הרצפה.
אני נותן לזמן לברוח, אני מתכרבל בתוך עצמי.
עוד דמעה משתחררת ומתנפצת על הריצפה,
שוב אני שוקע בשקט מפחיד, בשקט האלוהי,
בשקט שישאיר אותי לבד.