"עוד מעט, חמודה. עוד קצת ויהיה לנו תינוק."
"כן."
"אבל פתאום קשה לך. מאתמול כבר. ברגע שהתברר לנו שהוא בדרך."
"כן."
"למה?"
"אתה יודע למה."
"כי את מפחדת."
"כן."
"כי באותו רגע הפכה ההתחייבות שלך למחויבות. כי עוד מעט, עם
בוא התינוק, לא תוכלי יותר לומר לא, לא תוכלי יותר להחליט לך
פתאום שאת לא רוצה....כי הפעם הזו אין כבר דרך חזרה."
"כן."
"גם לי קשה עם זה....אז אולי יעזור לנו אם נשב ונסכם את מה
שקרה לנו?"
"לא יודעת."
"אני אסכם, רוצה? את הרי לא אוהבת לעשות סיכומים. שבי לך פה,
חמודה. הנה כאן, על הכורסה שלך, ככה, תעשי לך נוח."
"טוב."
"ועכשיו אני אסכם....בשביל שנינו....בשביל העתיד שלנו....בשביל
התינוק שלנו."
"טוב."

יום אחד, לפני זמן מה, הלכנו אחרי הצהרים אל העץ שלך שבראש
גבעת המושבה. ישבנו תחתיו מחובקים ומאוהבים. והעץ, מייד עם משב
הרוח הראשון, פרש ברשרוש את ענפיו העבותים סביבנו, אפף אותנו,
כמו ידע להגן על פרטיות המעמד. התבוננת בי ארוכות עם עיני האש
הכחולות, הנפלאות האלה שלך, במבטך החודר שאותו אני מכיר כה
טוב. ושתקנו.
"אני רוצה!" אמרת פתאום בקול רם והחלטי, כמעט בצעקה. "זהו.
אני רוצה אותנו. אני רוצה אותנו עם ילד."
קרבתי את פניי אל פנייך. אפינו נגעו קלות זה בזה. נשקתי לנקודה
האהובה עליי בין שתי עינייך, על גשר אפך. לבי הלם. גופי רעד.
את הרגשת זאת, ונכרכת בי עוד יותר. הפניתי ראשי והשקפתי מטה אל
חצור הגלילית, והלאה משם אל עמק החולה. משדה התעופה מחניים
המריא אווירון קטן בלי להשמיע קול, כמו בסרט אילם. רק נהימת
הרוח נשמעה בין עלי העץ.  
"כן?" שאלתי בלחישה חנוקה. "זהו זה?"
"כן, זהו זה!" ענית בחוזקה. מבטך היה עמוק בתוכי, נובר, חושף.
"ראיתי מספיק, שמעתי מספיק, הרגשתי מספיק. וזה מה שאני רוצה."
ליטפתי את שערך השחור מאחורי עורפך. הפסים הירוקים שבו, הפסים
הירוקים שעשית רק בשבילי, ברקו כמו מין מסילות של אור.
"אז כך יהיה," אמרתי כשחיוך של אושר עולה על פניי, חום מתפשט
בכל גופי.
הזדקפת במקומך וקרבת אותי לחיקך. חשת בחום גופי המתבעבע. גם את
היית לוהבת. אבל אצלך זו לא חוכמה גדולה, את תמיד על אש. ידעת
כמובן שאני אקבל את החלטתך בשמחה רבה. כבר נשאת אותי לגבהים
בעבר, וידעת שבכוחך להביאני לפסגה ממש. את זוכרת מה אמרתי לך
כשנסענו להרי הרוקיס בפעם הראשונה? אמרתי: אני לוקח אותך
להרים, את תיקחי אותי למרומים.
בוא לראש-פינה ונחליט, כתבת לי. אך בינך לבין עצמך כבר היית אז
מנויה וגמורה. באין איש עמך פנית לתחושות כדי לקבל תשובות
לשאלותייך. היית חושית בבדידותך. כמו תמיד, נכון חמודה? ואני
תאמתי לדחפים שלך כבר מהתחלה. פגשת אותי מבוגר בגיל אך צעיר
ברוח וכמעט נער במראה, חייכני אך מופנם. איך, גדושת ביטחון
עצמי, אמרת עליי אז? איש קטן וילדוני מהדור של אבא, שכל שיערו
עדיין על ראשו, שעיניו אומרות חן, שמזגו מרגש לב, ושעוד לא למד
אפילו להסתכל על אישה. ואני הסמקתי עד לשד עצמותיי, והתאהבתי
בך עוד יותר.
באתי מהר. עליתי על המטוס הראשון לארץ שאופשר לי. ועוד בדרך,
בטרם הגענו הביתה  למושבה משדה התעופה, חלטנו. כל כך רצינו כבר
שנינו לסיים את שלב הדיונים ולהתחיל ביישומים.
"בשביל מה חיכינו?" שאלתי אותך, אחרי שהחלפנו אין ספור חיבוקים
חזקים, ומבטים אוהבים, וצחוקים יפים בתוך פקק התנועה על כביש
החוף של לפנות ערב, בדרכנו צפונה. "נראה לי שאנחנו--"
"כי הייתי צריכה קצת זמן," קטעת אותי, "להשתוקק אליך בלילות
ארוכים של חוסר שינה.... וזמן לחלום עלינו....ולדמיין את עצמי
לא לבד יותר. כאילו שאתה לא יודע."
"ומה עכשיו?"
"עכשיו נלך לישון ביחד. ונאכל ארוחות בוקר ביחד. וננקה את הבית
ביחד. ונעבוד בחצר ביחד. ונאהב ביחד. ונלך לעץ שלנו ביחד.
ונרצה ביחד. עכשיו נעשה דברים ביחד....ונעשה דברים לחוד."
"אז את רוצה, את רוצה שנהיה ביחד?" שאלתי בעדינות. ידעתי
שהשאלה תרגיז אותך.
"לא יודעת," אמרת בקול זועף. "אני רוצה ואני ולא יודעת. ואני
לא רוצה לא לדעת. לא רוצה!"
"אני אתמוך בך בכל מקרה, חמודה שלי."
"את זה אני יודעת ואת זה אני גם רוצה," אמרת כשחיוך חדש מתפשט
על פנייך. נשקת לי על הלחי, והמשכנו בדרך לראש-פינה.
ובבית באותו לילה, אחרי הנסיעה הארוכה, כשישבנו כאן בסלון,
שותים את תה הצמחים הטוב שלך, הרגשת שמשהו חשוב קורה לך. חשת
שמשהו שרצית מאוד-מאוד, משהו שחיכית לו שנים ארוכות, בתקווה
ובאמונה שלמרות הסיכויים הדלים יום אחד יבוא, סוף סוף הגיע.
ושמחת נורא. אך בד בבד עם ההרגשה הנהדרת, הצטמקת מלגו. הבנת
שכדי לשמור אותי לעצמך תאלצי לוותר על חלק מחירותך. ופתאום
נעשה לך קשה. אבל אין דבר, חמודה, החלק הזה שבך לא אבד. לא אז
ולא עכשיו. הוא בסך הכל התעבר אליי. ואני מבטיח לך שאני אשמור
עליו ואגן עליו תמיד.
ישבנו תחת העץ הגדול בשיאון המושבה עוד שעה ארוכה. השמש שקעה
לה בשופי לעבר הר כנען מאחורינו, בעוד החלטה גורלית מחלחלת
לאיטה ומעוכלת עמוק בתוך נפשנו. אחר כך, כשכבר היה חושך, קמנו
והלכנו הביתה להביא לעולם ילד.

באת אליי. ואפילו לא הייתי צריך לבקש. עוד בהיותינו כאן
בראש-פינה, אחרי שנפגשנו מול הבית הזה כשחזרתי בפעם הראשונה
לחפש את עברי, ואחרי שהתוודענו קצת, הודעת לי שאת רוצה לראות
אותי בסביבה שלי, שאת צריכה להיות איתי ולהכיר אותי שם.
סעדנו במסעדה קטנה המשקיפה על העיר בולדר, במדינת קולורדו
שבארצות-הברית. בעיר שקטה ושלווה זו שלמרגלות הרי הרוקיס גרתי
אז.
"נו, אז מה דעתך?" שאלתי.
חיוך מתוק עלה על פנייך. "זה יופי פה," אמרת.
"אחרי שנגמור לאכול," אמרתי, "נמשיך הלאה לפסגת ההר הזה, הר
פלגסטף שמו. נלך לטייל קצת, ואביא אותך אל העץ שלי. את זוכרת
שסיפרתי לך שגם לי יש כאן עץ, כמו שלך יש בראש-פינה?"
הנהנת בראשך.
"ואחר כך נאסוף שם אצטרובלים, כמו שעשינו בצפת."
"אתה והאצטרובלים שלך," התרסת בהתגרות.
"כל מקום והאצטרובלים שלו," המשכתי בשלי ברצינות רבה. "למשל,
האצטרובלים בהרי הגליל, ועוד יותר מזה האצטרובלים בירושלים, יש
להם בסיס כדורי, וצריך כמעט תמיד להשעינם כנגד משהו כדי שיעמדו
יציב. לעומת זאת, האצטרובלים כאן בהרי הרוקיס שבאמריקה הצפונית
הם בעלי בסיס שטוח, ועומדים ניצב ויפה בלי שום תמיכה, כמו
שראית אצלי בבית."
נתת בי מבט ארוך ומהורהר ושאלת, "והעץ? העץ שלך פה דומה לעץ
שלי בראש-פינה?"
"בכלל לא," עניתי. "העץ שלי פה הוא עץ אשוח, ממשפחת האורניים,
והעץ שלך שם הוא עץ אלון, ממשפחת האלוניים. את תראי מייד את
ההבדל."
ואז ביקשת את הדבר שהפך לנושא המרכזי של הביקור שלך אצלי: "אבל
אני רוצה לחזור אליך הביתה, אליך ואל החתולה שלך."
"בסדר." חייכתי אלייך במבוכה. "אחר כך נחזור הביתה. יש לנו עוד
המון זמן."
"אין לנו עוד המון זמן," אמרת באי-סבלנות. "לא אתה ולא היא
בדיוק משתפים פעולה כשאני מבקשת לראות אתכם מתקשרים."
"אנחנו דווקא כן," התגוננתי. "זה רק עניין של זמן, עד שנתרגל
אלייך קצת."
מה זה היה שם, מתוקה? מה מצאת שם, ביני ובין החתולה שלי?
אני אסכם את זה, אבל האמת היא שאני לא כל כך בטוח. שאלתי אותך
כמה פעמים ולא ידעת להסביר. יש לכם שפה משלכם, חזרת ואמרת, יש
לכם חיים משלכם. ובהזדמנות אחרת מלמלת לעצמך, אתם עולם משלכם.
יותר מכל דבר אחר, אני חושב שאיכנת שם את עצמך. כאילו התאפסת
על עצמך. התבוננת בנו, בליהי ובי, ראית איך היא באה אליי כשאני
קורא לה, הקשבת איך אנחנו מדברים, היא איתי ביללות ייחודיות,
השונות כל כך מיללות חתול רגילות, אמרת עליהן שהן נשמעות כמו
ציוצי ציפור, ואני אתה במילים שונות ומשונות וחסרות כל פשר,
כמו זימיל, וגלימיז וגומלום. האזנת לנהימות הביטחון שנהמה
כשהיא מצטנפת בחיקי, חושיה החדים מדושנים בעונג, הבחנת איך אני
מלטף את פרוותה הרכה, שכה נעימה היא בחמימותה, ועקבת אחרינו
בעיניים דומעות כשאנו נרדמים ככה שנינו לאט לאט. וחשת שיש שם
אהבה גדולה.
חשת, אבל לא ידעת. "אין לי שום מושג באהבה," אמרת ערב אחד,
כשאת מביטה היישר לתוך עיניה הכחולות נוקבות של ליהי, החתולה.
הייתן שתיכן ישובות על הרצפה בסלון, וניסית לדובב אותה
בליטופים עדינים שתדבר אלייך כמו שהיא מדברת אליי.
"אני גם מרגישה דברים בחושים," אמרת לה, "בדיוק כמוך, חתולה
נפלאה. אולי תלמדי אותי לאהוב את האיש הזה כמו שאת אוהבת
אותו?"
"אבל כשאנחנו מאהבים את כן אוהבת אותי, לא, מתוקה שלי?" אמרתי
ברוך ממקום מושבי על הכורסה, מרגיש את מצוקתך.
"לא חושבת," ענית, "לאהוב לומדים. אני מאוהבת בך, זה כן. אבל
אוהבת? מקסימום למדתי לאהוב את הקרבה אליך, את האינטימיות, את
הביטחון שבמעורבות החושית בנינו. עד שפגשתי אותך הייתי די
בודדה."
המשכת ללטף את ליהי. היא נשכבה על צידה והחלה לנהום יימיומים
של שלווה.
"מין בדידות חושית כזו?" הצעתי.
"כן, בדיוק," אמרת בקול חנוק.
רכנת לעבר החתולה השוכבת וקברת את פנייך בתוך פרוותה הרכה.
"היזהרי!" נזדעקתי.
הזדקפת לעברי בבהלה ונתת בי מבט חטוף. "מה עשיתי?" שאלת.
הספקתי לראות את עינייך האדומות ואת הרטבובית שבהן, לפני שהסטת
מבטך חזרה לחתולה.
"לא עשית כלום חמודה," אמרתי בקול דק. "רק אנא זכרי שכשאת
מקרבת את פנייך לליהי, עצמי תמיד את עינייך ליתר ביטחון."
קמתי ממקום מושבי וניגשתי אלייך בהיסוס. התיישבתי לצדך וחיבקתי
את מותנייך. גופך היה רפה.
"היא מסוגלת להכות בפתאומיות ובמהירות," אמרתי ענוגות, "ולא
בכוונה אפילו, אלא כפעולה אינסטינקטיבית. והטפרים שלה, אמנם הם
קטנים ועדינים כאלה ונראים לא מזיקים, אבל הם מסוכנים נורא,
בעיקר לעיניים."
אפשרת לראשך להישמט על כתפי. עכשיו כבר זלגו הדמעות לאורך
לחייך. ניסית לצפדן בגב ידך כמו ילדה קטנה ונכלמת, והן רק
נמרחו על פנייך. עטפתי את ידך בתוך כף ידי והצמדתי את לחיי
ללחייך הרטובה. וכך ישבנו שם רגעים ארוכים, מביטים בליהי
הרדומה על השטיח וניחמים בהדרגה.
התחלת ללטף את ידי בקצות אצבעותייך, משרטטת עליה עיגולים
קטנים, ואני אמרתי, "נלמד לאהוב ביחד, חמודה. עם רצון כמו שלנו
נמצא את הדרך."
"אני לא בוכה הרבה," אמרת, "כמעט בכלל לא. הפעם האחרונה שבכיתי
הייתה כשאימא מתה. וזה היה לפני המון זמן. כבר יותר מחמש
שנים."
"זה בסדר, מתוקה," השבתי, "גם אני בוכה לפעמים."
"מתי בכית בפעם האחרונה?"
"כשויוי, החתולה הקודמת שלי, מתה. בכיתי המון אז....ובכיתי גם
כשגיליתי את אימא שלך. את זוכרת שסיפרתי לך על זה?"
"כן."
"ובכיתי כשאבא שלי מת."
"אני חושבת שאתה אוהב בני אדם כמו שאתה אוהב חתולים."
"כן, את צודקת," אמרתי במורש.
נדמנו לזמן מה, מתבוננים בליהי.
"כשלחתול טוב אתך, את יודעת מה הסימן הכי אמיתי שהוא נותן
לכך?" שאלתי.
"הנהימות האלה שהוא נוהם? היימיומים האלה, כמו שאתה קורא
להם?"
"כן, גם זה, אבל יש עוד משהו שהוא יעשה כשממש ממש כיף לו אתך.
הוא ייצמד אלייך, לאזור קצת רך בגופך, ויתחיל כאילו ללוש אותו,
או לעסות אותו, עם כפות רגליו הקדמיות, תוך שהוא מיימיים. ליהי
עושה את זה לי כאן על היד." הצבעתי על החלק הפנימי של מרפקי,
באזור התקפלות הזרוע. "ולפעמים היא משאירה לי פה שריטות קטנות
ואדומות אחרי שהיא לשה."
"כן? למה?" שאלת, והתחלת לעסות את כף ידי.
"כי כשהיא הייתה גורה קטנה, ועדיין ינקה מאימא שלה, אז תוך כדי
המצייה היא הייתה לשה את האזור סביב הפטמה בדיוק באותה צורה,
והפעולה הזו הייתה ממריצה את החלב לפטמה והחוצה יותר בקלות.
אין דבר שמעיד טוב יותר על ביטחונו ושלוותו של חתול מבוגר
בחברת בן-אדם מאשר הפעולה הפשוטה הזו. המרגוע אתך כמו מזכיר לו
את הימים שהיה חתלתול יונק, צמוד לבטן אמו, ומתוך ההנאה הוא
מתחיל גם כחתול מבוגר ללוש ככה....זה בערך כמו תינוק הישן שנת
ישרים בחיק אמו, או יונק מהציצי שלה. ואחרי הרבה שנים, כשהוא
כבר איש, הוא מחפש את אותה חמימות, את אותו סוג הרגע עם
אישה."
הרהרת לרגע במה שאמרתי ואז התעניינת: "ומה אם זה הפוך? מה קורה
אם זו אישה שמחפשת את החמימות אצל איש?"
"אה....זה אותו דבר פחות או יותר....אני חושב."
הבחנת בהיסוס שבתשובתי והבלעת צחקוק.
"אני אצמד אליך ואלוש אותך כל החיים, שתדע לך," אמרת בטון של
אזהרה, "אבל לא כמו חתול. אני כמו מדוזה, אני נצמדת ולא
מרפה."
"אין שום בעיה," אמרתי בחיוך, ונשקתי לך קלות על לחייך שכבר
יבשה. "כמה שאת יפה, מתוקה אחת."
"ככה אימא הייתה אומרת עליי. שאני כמו מדוזה, נצמדת ולא
מרפה."
אימא שלך. כל הסיפור שלנו בעצם התחיל עם אימא שלך. והמוזר הוא
שאני בכלל לא הכרתי אותה.

עשרים-וחמש שנים אחרי שהתנודדתי מוכה וחסר תקווה אל מחוץ לביתה
של אמך, חזרתי אליו. ולפתחו של אותו בית בעליל גיליתי אותך.
חזרתי הנה, לראש-פינה, לחפש את העבר, ומצאתי את העתיד. מצאתי
אותך, חמודה. ואת מצאת אותי.
הנחיתה בארץ הייתה קשה, תרתי משמע. מחלון המטוס, למשך מספר
רגעים, נראו לי הים התיכון, וקו החוף והארץ הפרושה ממזרח כה
שלווים, כה שקטים, כה זקיקים, כמו ציור פסטורלי של ביל היוז.
אך לפתע פתאום טלטל משב אוויר עז את המטוס. קולו הרגוע של
הקברניט נשמע מייד במערכת הכריזה, והוא מודיע על רוח חזקה
שתלווה אותנו עד לנחיתה בנמל התעופה, והוא מאושש שאין מה
לדאוג, הכל תחת שליטה, ומחלה מן הנוסעים להמשיך ליהנות, בישיבה
בבקשה וחגורים בחגורות הביטחון, מהדקות האחרונות של הטיסה
ומנופה הנהדר של ארץ-ישראל.
בשתי קפיצות מחרידות מלוות בחריקת גלגליו על המסלול, נחת המטוס
לתוך יום אביב ישראלי ובלם את מהירותו ברעש מנועים אדיר, מלווה
במחיאות כפיים של הנוסעים הידועות לכל ישראלי שחוזר בטיסה
מחוץ-לארץ, והפעם גם באנחות רווחה של רבים מהם. באותו רגע
החלטתי לנסוע ישר לראש-פינה. תוכניות מדויקות לא היו לי. מגמת
פניי אכן הייתה ראש-פינה, אולם חשבתי שהפגישה המחודשת עם
ארץ-ישראל, שלא לדבר על תחנתי הסופית, תהיה קלה יותר רגשית אם
לא אמהר, אם אדלג לי בניחותא ממקום למקום, ואתן לעצמי זמן
להתרשם מעט, לספוג, להשיג. אבל פתאום חשתי כי התבססות בארץ
מולדתי עשרים-וחמש שנה אחרי שעזבתי אותה חייבת להתחיל מייד,
ובמקום שבו נגמר לי העבר אתה, ראש-פינה.
שכרתי מכונית בנמל התעופה, ועם מפת דרכים מעודכנת שקיבלתי
בדלפק סוכנות ההשכרה יצאתי לדרכי. ובמוצאי היום הראשון שלי
בארץ, תשוש מיותר מיממה תמימה ומייגעת של נסיעות, וטיסות,
והמתנות, ומחשבות, וציפיות, ראיתי מולי סוף סוף את צומת
ראש-פינה.
פניתי שמאלה, ובלב נפעם נהגתי את המכונית במעלה רחוב החלוצים,
לאט ובזהירות, כאילו לא להפר איזשהו שיווי משקל גורלי. הגעתי
למרכז המושבה, וחלפתי על פני מרכז הקניות. בית המועצה המקומית
עדיין עמד שם, כמו לפני שנים. המשכתי הלאה לעבר ראש המושבה.
הרחוב נעשה יותר ויותר חשוך ככל שהתקדמתי במעלה הגבעה, אך
למרות האפלולית זיהיתי לשמאלי די בקלות את שער הכניסה לגן
הברון.
חבר ותיק סיפר לי שממש מול השער, לצדו השני של הכביש, ישנו בית
הארחה מצוין, עם חדרים מרווחים ונקיים, ועם נוף נהדר של עמק
החולה, ועם ארוחות בוקר יוצאות מין הכלל. שלט מואר למחצה ליד
הבית נתן לכך תימוכין. החניתי את המכונית ונכנסתי פנימה. ותוך
פחות מרבע שעה מצאתי את עצמי עם מזוודתי בחדר שקט ובעל חן רב.
למחרת ישנתי עד צהריי היום. בעלת הבית הכינה לי ברצון כריך
נפלא של חביתה וגבינה צהובה בין שתי פרוסות עבות של לחם כפרי
עם חמאה תוצרת הבית, וחלטה עבורי קפה. ישבתי לבדי בחדר האוכל
הריק והתבוננתי דרך חלונותיו הגדולים אל העמק שלמטה. הרחק הרחק
בצפון נדמה היה לי שאני מזהה את פסגתו המושלגת של הר החרמון.
אכלתי ושתיתי בשקט, כשמאחורי גבי הייתה בעלת הבית עסוקה
בניקיונות ובסידורים. יכולתי לחקור אותה קצת. אני בטוח שהייתה
יודעת לספר לי משהו על דברי ימי ראש-פינה מאז שעזבתי, אולי
אפילו על אודות אימא שלך, חמודה. הלוא כל אחד בראש-פינה יודע
לספר משהו על המושבה הקטנה ועל אנשיה. אבל התאפקתי. פחדתי
שבסוף תתחיל היא לשאול אותי שאלות, ולזה עוד לא הייתי מוכן.
סיימתי לאכול, הודיתי לה באדיבות עבור הכריך הנהדר והבטחתי
שלמחרת אגיע לארוחת הבוקר בזמן, ויצאתי לטיול רגלי ראשון
במושבה.
אני לא זוכר למה ומתי החלטתי להיכן לפנות. איזו דחיפה פנימית,
מוכנית, נשאה את רגליי  במורד הרחוב, לכיוון שביל הברושים.
הרגשתי כאילו אני שט בסירה לאורך נהר, חולף באיטיות על פני
בתים, ועצים, וציפורים, ואנשים, וכלבים, ומכוניות ורחישות על
שתי גדותיו. וכך הגעתי לצומת הברושים. גלשתי ימינה באותה
מתינות ונעצרתי מול הבית השני משמאל, ביתה של אמך.
הספקתי לעכל שאני אכן עומד מול אותו בית. שמתי לב לחצר המטופחת
שלשמאלו, המגודרת בשיחי נוי גזומים למופת, ונזכרתי כמה מוזנחת
היא הייתה לפני עשרים-וחמש שנה, כשעמדתי שם בפעם הראשונה, כמה
שבועות אחרי שבאו הורייך לגור בבית הנטוש.
ומאותו רגע הכל קרה כל כך מהר. דלת הכניסה לבית נפתחה פתאום,
ואת הופעת בפתחה. הסתכלת עליי במבט בוחן, היססת לרגע, ויצאת
החוצה. התלבטת עוד כמה שניות ליד הדלת, ואז, כשעינייך ממוקדות
בי התחלת לפסוע לאורך שביל האבן הצר המוביל מהדלת למדרכה, שם
עמדתי אני. כשהיית בערך שני מטרים ממקום עמדי עצרת, לא מסירה
עינייך ממני אפילו לרגע קצרצר אחד, סוקרת אותי כל העת מכף רגל
ועד ראש. ואני התבוננתי בך, מוקסם, הוזה.
כך עמדנו, את ואני, אחת מול השני, חושים. הזמן כמו נעצר, המרחק
נמוג. עשרים-וחמש שנים וחמישה-עשר אלף קילומטרים נבלעו בתוך
מאתיים הסנטימטרים אשר בין עינייך הבוחנות ועיניי הבוהות.
את זיהית מייד מי אני.
"ידעתי שתחזור," פלטת פתאום.
המשכתי להביט בך, דומם ומדומדם.
"אמרתי שידעתי שתחזור!" חזרת והכרזת, בקול רם יותר.
באותם רגעים קצרים של ערפול הכרתי כה דמית בעיניי לאימא שלך,
מתוקה, עד שנדמה היה לי שאני רואה אותה עומדת שם ולא אותך. עם
שיערך השחור והקצר, ועם עינייך הכחולות והגדולות, ועם שפתייך
המלאות, ועם אמות ידייך הענוגות, ועם גופך הקטן והמעודן, היית
כל כך אמך, היית כל כך יפה.
"אה....מה, מה?" למלמתי, מתעורר מהזיה.
"אימא תמיד הייתה בטוחה, ואני ידעתי שיום אחד אתה תחזור הנה,"
אמרת.
כמו בחלום, הייתה הרגשתי שזמן רב עבר, אך בסך הכל חלפו להן ככה
רק כמה שניות בודדות, ועכשיו תפסתי אני מי את.  
"את הבת שלה," אמרתי לך, אבל יותר לעצמי בעצם, "את חייבת להיות
הבת שלה."
"כן," הטחת, "ואתה טענת שהרגת את אבא, והסתלקת לך לשלושים שנה,
או אני לא יודעת כמה."
"אבא?" נדהמתי. "הוא היה אבא שלך?"
"הוא! כן, הוא היה אבא שלי!"
"זאת אומרת שהיא, אה, סליחה, אני מבקש סליחה. זאת אומרת שאימא
שלך הייתה--"
"כבר בהריון כשנפגשתם, כן," השלמת לי אנפה את המשפט.
ופתאום, חמודה, בבת אחת נתרככו עינייך הנעוצות בי, והראית לי
בפעם הראשונה את חיוכך המתוק.
"בכלל לא ידעת עליי, נכון?" שאלת.
"נכון."
"אבל אני יודעת עליך," אמרת בשובבנות.
"אני רואה," אמרתי, כשקורטוב של קהות רגש עדיין נלווה לקולי.
בניגוד לך, הייתי אני בהלם מוחלט מין המאורע הזה. אולם בהדרגה
החלה בקרבי השתאות להחליף את הזעזוע.
"אתה רוצה לדעת עוד?" שאלת.
"בטח."
"גם אני רוצה."
"אספר לך כל מה שתרצי לדעת."
"אז בוא נלך לעץ שלי ונדבר קצת," אמרת, והושטת את ידך כמו לקחת
בה את ידי ולהובילני. אולם היססת לרגע, נמלכת ומשכת ידך חזרה,
ופנית לכיוון רחוב החלוצים.
"יש לך עץ?" שאלתי בתימהון, כי גם לי הרי היה עץ מאומץ משלי.
"כן, בוא," אמרת במשחק.
וכך, מתוקה, מצאנו עצמנו לראשונה תחת עץ האלון הבודד שלך בפסגת
המושבה. לא החלפנו מילים כל הדרך לשם. צעדנו לאט, זה לצד זו,
מתאמצים לשלוט בהתרגשות שהלכה וגאתה בתוכנו עם כל פסיעה,
מהרהרים כל אחד לעצמו, משתדלים לעשות סדר במרוץ המחשבות
שבראשינו, מנסים להחליט מה נשאל קודם, מה נספר תחילה. ובסוף
הייתה זו אימא שלך, המכנה המשותף לשנינו, שעזרה לנו להתחיל
לדבר, כי ישבנו שם, תחת העץ שלך, עוד רגעים ארוכים מבלי לפצות
פה, את כשמבטך החודר שוב נעוץ בי ואני מסתכל סביבי ובך
לסירוגין.
הסטת עינייך ממני, והתחלת לשחק באצבעותייך עם ענף עץ קטן שמצאת
מונח על הקרקע.
"בטח באת לראות את אימא," אמרת בסוף.
"כן, בעיקר," אמרתי.
"אז אתה לא יודע בכלל שהיא מתה."
"מה?" פלטתי, אך בקול חלש מאוד. לא היה בי האון להחיות יותר את
תגובתי. "לא, לא ידעתי. אני מצטער. מתי?"
"לפני חמש שנים כמעט. מסרטן הלבלב. יום אחד גילו את זה אצלה,
ושלושה חודשים אחרי כן היא לא הייתה יותר....היא לא סבלה הרבה
מכאבים, אני חושבת. אולי רק בסוף, ביום יומיים האחרונים."
"אני מצטער."
לפתע פילח את חלל האוויר זמזום אלקטרוני בנגינה כלשהי. ועוד
לפני שפסק הזמזום חלף מעלינו מסוק צבאי בטיסה נמוכה לכיוון
צפון.
"מה זה, מה קורה פה?" שאלתי בחרדה, מתעורר מחולמנותי.
"שום דבר," הרגעת אותי מייד, "אל תדאג. זה בסך הכל הליקופטר
שטס לאיזה אירוע בצפון. זה קורה פה כל הזמן."
"ומה הייתה המנגינה הזו לפני כן?"
חייכת והצבעת עם הענף שבידך לכיוון העמק שתחתינו.
"המנגינה הזו היא הצלצול בבית-הספר שם למטה, בחצור הגלילית. הם
יוצאים להפסקה עכשיו."
"זה היה פעמון של בית-ספר?"
"כן, מה יש?"
"כלום. פשוט כשאני הייתי בבית-ספר היה לנו ממש צלצול, של פעמון
אמיתי. את יודעת?"
"אולי פעם. לא יודעת. אז לא היית פה הרבה זמן."
"עשרים-וחמש שנה."
"בערך מאז שנולדתי, נכון."
ואז, בכוחות מחודשים, נזכרתי במילים הראשונות שהגית כשראית
אותי מול ביתך שעה קלה קודם לכן. ערני ונלהב, העזתי והתעניינתי
איך זיהית מי אני כל כך מהר. וכמה שרצית להוציא את הדברים
החוצה. כמה שהשתוקקת לגלות לי. כמה שחיכית לרגע הזה, נכון
חמודה?
"אימא סיפרה לי עליך," התחלת לגולל. "היא סיפרה לי שבסך הכל
נפגשתם שתי פעמים קצרות. אבל הן הספיקו לה. בזמן הקצר שהיה לה
היא הצליחה לראות דרך העיניים שלך, והיא ידעה שגם אתה ראית דרך
העיניים שלה. ואחר כך קמת והסתלקת לך....היא ידעה שנסעת
לאמריקה. נכון שאתה גר באמריקה?"
הנהנתי בראשי.  
"אבל היא הייתה בטוחה שיום אחד תחזור. והיא גם סיפרה לי שלא
היה לך שום חלק במותו של אבא. היא ידעה את זה מהתחלה. היא ידעה
שסתם אמרת לה שאתה הרגת אותו כדי שהיא לא תזרוק אותך מהבית תכף
ומייד."
"זה נכון," אמרתי חרישית.
"ולפני שהיא מתה, כשהיא ידעה שהיא כבר יותר לא תראה אותך
בחייה, היא ביקשה ממני להבטיח לה שכשתחזור שאני אגיד לך, בשמה,
שמה שראית שם דרך העיניים שלה היה נכון, ושיותר אתה לא צריך
לפחד."
בלעתי רוק בתוך גרוני.
"והיא גם אמרה לי לא לחכות לך. היינו מאוד קרובות, אימא ואני,
כמו חברות. והייתה לה הרגשה שאני אשב ואחכה לך כדי לגמור מה
שהיא לא הספיקה, אז היא אמרה לי לא לחכות, לא לבזבז את החיים
שלי סתם. ואני עניתי לה שבשבילי זה בכלל לא יהיה לחכות. אמרתי
לה שהיא כבר תראה."
והיא רואה. צדקת, מתוקה שלי, אני בטוח שאימא שלך רואה אותנו
עכשיו יופי.
בבוקר שלמחרת התייצבתי אצלך בבית לארוחת בוקר. "תבוא מתי שאתה
רוצה," אמרת, "אני קמה מוקדם."
מייד כשהגעתי, הצעתי שאני אכין לנו את הארוחה.
"מה פתאום אתה?" שאלת, ובקולך, חמודה, היה קורט של מבוכה.
הצעתי נשמעה לך מוזרה ומגרה בעת ובעונה אחת.
"סתם בא לי," אמרתי, "בלי סיבה מיוחדת."
"טוב, תכין," אמרת, כשהבעת חידה עדיין על פנייך.
"את אוהבת מציות? אם יש לך מצות אוכל לעשות לנו מצייה."
"מצייה," אמרת כחולמת, "איזה רעיון."
היו לך מצות בבית. והיו לך ביצים. והיו לך תבלינים. והייתה לך
גבינת קוטג'. בקיצור, היה לך כל מה שצריך כדי להכין מצייה. ואת
עמדת לך שם בכניסה למטבח, ליד המקרר, מתבוננת בי בהשתאות
כשהתחלתי להכין את הסעודה. הוצאתי קערה גדולה מארון ושברתי
לתוכה לחתיכות קטנות ארבע מצות. ריככתי את המצות במעט מים,
בילקתי ארבע ביצים ושפכתי את תוכנן לתוך הקערה. טרפתי מעט את
הביצים עם המצות, הוספתי עוד קצת מים, וזריתי על הבלילה מלח,
ופלפל שחור, ופפריקה מתוקה, ואבקת בצל, ואבקת שום, ובחשתי את
הבלילה היטב. מצאתי מחבת גדולה והנחתי אותה על אש קטנה לכמה
דקות, להתחמם ולהמס מרגרינה. והמתנתי, תוך שאני מביט חליפות
החוצה דרך החלון, אשר הימנו ראית אותי לראשונה ביום הקודם,
ובך, שעונה אל הקיר בכניסה למטבח.
"אני לא מאמינה," מלמלת לעצמך כשאת עדיין בוהה בי, "הוא מבשל
לי אצלי במטבח."
"מטגן," תיקנתי, ושפכתי את הבלילה לתוך המחבת החמה והמשומנת.
ריח של ביצים מתובלות מיטגנות התפשט בחלל המטבח. שיטחתי את
המצייה במחבת וכיסיתי אותה במכסה.
ואז שאלת פתאום, "אתה מרגיש כאן כמו בבית עכשיו, או שזה סתם
נדמה לי?"
"כן ולא כזה," עניתי בחיוך. "יש לך מיץ תפוזים, או אשכוליות?
מצייה הולכת יופי עם מיץ הדרים."
"כן. תן לי, אני אעשה את זה." הוצאת מהמקרר מיץ תפוזים ומזגת
לתוך שתי כוסות גבוהות. "טרי וטבעי," אמרת בגאווה, "ישר מהפרדס
שלי....למה כן ולא כזה?"
הפכתי את המצייה במחבת לצידה השני וכיסיתי שוב.
"כן, בגלל שאני לא מפחד יותר, כמו שאימא שלך אמרה לך להגיד לי.
ואולי גם מכיוון שתמיד הרגשתי פה בסביבה כמו בבית, למרות שבעצם
נולדתי וגדלתי בחיפה. בגלל שאימא שלי נולדה בצפת, ואימא שלה
נולדה בטבריה, וראש-פינה, כאן, היא בערך באמצע הדרך בין צפת
לטבריה. ולא, בגלל שעשרים-וחמש שנה לא הכנתי ארוחת בוקר לאף
אחד. זה כמעט מוכן, איפה נאכל?"
"הנה פה יש שולחן אוכל," אמרת, "אני אסדר אותו."
הוצאת סכינים ומזלגות ממגרה, לקחת את כוסות המיץ, וניגשת
להכינם על השולחן הסמוך למטבח. אני הורדתי בינתיים את המחבת
מהאש, פרסתי על המצייה שכבה נדיבה של גבינת קוטג', חתכתי לשני
חצאים, שמתי כל חצי על צלחת נפרדת והבאתי לשולחן, שם המתנת כבר
כשחיוך מתוק על פנייך. וישבנו לאכול את הארוחה הראשונה שלנו
ביחד.
שני אסופים ישבנו יחדיו, שני זרים שנפגשו יום אחד, ובדרך
מופלאה כלשהי זיהו אחד את השני בו ברגע כמעט. ישבנו יחד אל
השולחן הזה פה בפינת האוכל, אני עם אישה בפעם הראשונה אחרי
עשרים-וחמש שנה, את עם איש בפעם הראשונה בכלל, ואכלנו בשקט את
המצייה שהכנתי, ושתינו בדממה את מיץ התפוזים שלך, והחלפנו
מבטים, והרגשנו שנינו כמו בחלום. אבל זה לא היה בחלום, מתוקה.
זה היה באומנה. ישבנו בטבעיות כזו, בפשטות כזו, באמיתיות כזו,
כמו זוג וותיק ואוהב. את זוכרת?
ואחר כך, חמודה שלי, אחרי שאני אמרתי לך תודה על האירוח הנפלא,
ואת אמרת לי תודה על ארוחת הבוקר העידית שעשיתי, כשישבנו
ושתינו קפה כאן בסלון, ככה, בדיוק כמו שאנחנו עכשיו, אני על
הספה ואת בנוחיות על הכורסה שלך, התחלנו לספר. והתחלנו להתחבר.
ושוב לא עזבתי את הבית הזה.

"זהו זה, מתוקה. סיימתי. זה סיכום הדברים."
"כן."
"איך את מרגישה?"
"אני בסדר. בוא לידי."
"סיכמתי טוב?"
"אתה תמיד מסכם טוב. רק הגזמת קצת עם הפרוט של הכנת המצייה,
אני חושבת."
"את יודעת כמה שאני אוהב מציות."
"כן."
"אבל חמודה, נראה לי שבכל זאת עוד קשה לך עם כל זה."
"כן."
"אבל למה? את לא חושבת שזה שווה? בשביל לא להרגיש כל כך
בודדים?" בשביל קצת אושר?
"אני לא יודעת."
"בחיים אף פעם לא יודעים על בטוח."  
"בחושים כן יודעים."
"נכון מאוד. אז אם כך מה עם חוש המישוש? מה עם המגע? אחרי כל
הבדידות הזאת, לא כדאי לוותר על קצת חירות, על קצת אי-תלות,
תמורת הביטחון שבא עם המגע? וגם אם הוויתור הזה מלווה באיזשהו
פחד, הוא לא כדאי? הוא לא חובה אפילו? האם אין זו בעצם חובה
עלינו להתפשר קצת בשביל המגע? בשביל המגע המושלם? בשביל
התינוק? בשביל העתיד?"
"בשביל המגע....שביל המגע....שביל התינוק....שביל העתיד....כן.
אולי."
"אני אוהב אותך, אישה שלי."
"ואני גם....אני גם אוהבת אותך, איש שלי."