אני זוכר שפעם גנבתי לחם.
רק לחם... רק לחם, כיכר לחם.
השוטרים תפסו אותי, הם נתנו לי מכות, זה כאב... מה גנבתי? כיכר
לחם! רק לחם!
הלכתי למכולת וראיתי את האיש הזקן, האיש הזקן שתמיד ישב וקרא
או אכל דג מלוח מקופסת ברזל.
האיש הזקן גנח ואמר "מה רעים הם חיי, כל יום, כל יומיים אני
יושב, קורא ואוכל דג מלוח, דג מלוח מזורגג".
או! או! האישה היפה הגיעה. היפיפיה של תל אביב... שוזרת את
שיערה בוורד יפה כמעט כמוה.
האישה היפה נראתה מסוחררת, הלכה סחור סחור עד שנפלה. הלכתי
להנשים אותה ואז נזכרתי שהיא חולת סכרת.
בהינף יד לקחתי כיכר של חלה מתוקה והכנסתי כל חלק מהחלה המתוקה
עד שרק העטיפה נשארה.
ברגע שבו החלה נגמרה נכנס בעל המכולת וראה את החלה... הוא מיד
התקשר למשטרה והחל לצעוק על הפקידה "יש כאן גנב! הוא גנב כיכר
לחם! והוא רצח אישה צעירה! תבואו מהר!"
צעקתי עליו כתשובה "אני לא גנב! תבין את זה! היא התעלפה! נתתי
לה חלה! תנתק כבר!"
השוטרים נתנו לי מכות... זה כאב, אך זה לא כאב כמו מכת הנפש
שקיבלתי היישר בלבי.