השמש כבר שקעה והשמיים נצבעו בצבע כחול-סגלגל. קרני אור בודדות
ליטפו את ענני הכבשה הרועים בכרים הכחולים. במערב, קצת מעל
הבתים האפורים של העיר נמתח פס תכלת יפהפה, משיכת מכחולו של
צייר שמיימי.
"איזה יופי!", היא חשבה לעצמה וחייכה, אך כמעט מיד מבט
ההתפעלות על פניה נעלם. עיניה הביטו בדאגה לעבר מעלה הרחוב.
משם עתיד היה להגיע האוטובוס הגואל. כל מה שהיא רצתה ברגעים
הללו היה רק לחזור הביתה, להניח את התיק, לרוץ למקלחת. לתת
לזרם המים לשטוף. אחר כך לנוח שתי דקות ולטוס לעבודה.
אבל האוטובוס הזה מחבל בכל התוכניות. אם הוא לא יגיע בזמן היא
תצטרך לנסוע לעבודה כמו שהיא: עייפה, מזיעה ומרוגזת. "אני
חייבת לקנות מכונית" היא חשבה.
סוף סוף הוא הגיע. היא עלתה ושילמה בפיזור נפש. בדיוק באותו
רגע נזכרה ששכחה משהו חשוב. היא התנודדה במעבר והתיישבה, תוהה
מהו הדבר. בדיקה קצרה בתיק העמוס העלתה שלא איבדה כלום.
היא היתה כל כך שקועה בעצמה, ולא הבחינה בך שמישהו מתבונן בה,
בוחן בה כל פרט ופרט. ואז, כמו על פי פקודה, היא הרימה את
עיניה. מולה היו הפנים הכי מפחידים שראתה אי פעם. היא הרגישה
כאילו ראשה התפוצץ למיליון מחשבות. היא הסבה את ראשה. בלבול
וחוסר אונים השתלטו עליה. היא החווירה והחלה לרעוד.
עיניה חזרו להתבונן בו. הפנים הדקות והגבות השחורות שלו נראו
לה מוכרים מאוד. אי שם בתוך ספריית הזיכרונות שלה נפתחה מגירה,
שאת תכולתה היא לא הצליחה לראות. היא רק ידעה שמדובר במשהו רע,
משהו שהיא לא היתה רוצה לזכור.
הוא המשיך להביט בה בעיניים שחורות ערמומיות. פתאום, הוא קרץ
לה. משום מה פעולה זו היא כבר לא יכלה לשאת. היא קפצה ממקומה,
לחצה על פעמון האוטובוס, חיכתה עד שהאוטובוס עצר בתחנה. בזמן
שירדה היא ראתה אותו מביט בה ומגחך.
