"אוף!"
המילה הזו מהדהדת בראשו. כמה פעמים הוא אמר אותה? שמע אותה?
כנראה שפשוט יותר מדי. והנה הוא שוב קולט אותה על המסך.
אולי אמר ושמע אינם כינויים טובים. אולי יותר נכון כתב וקרא.
חשב...
מילה כל כך קטנה עם משמעות כל כך גדולה.
אולי הוא בעצם לא יוכל לשמוע אותה שוב בהקשר אחר.

"אוף!"
ושוב הוא קורא את המילה הזו.
והלב מתחיל להשתגע. והגרון נחנק.
והמוח פועל כמו קטר. מנסה שוב למצוא תשובה.
רק לא לראות שוב את המילה על המסך.
רק לעשות את השיחה פשוטה יותר.

"אוף!"
היא לא מבינה מה היא עושה לו.
היא חושבת שהוא יכול לספוג הכל.
לדבר איתה על הכל.
כאילו שמדובר על מישהו אחר. מישהו שהוא בכלל לא מכיר.
אבל אולי זה בעצם נכון. אולי הוא כבר לא אותו הבן אדם.
אולי הוא השתנה ורק היא מבינה את זה.
אולי היא חושבת שגם הוא מבין.

"אוף!"
הוא מרגיש שהוא מתחיל לרעוד.
הוא כבר נהיה עצבני.
לא עליה. עליה אי אפשר להתעצבן.
הוא לא יודע על מי.
כנראה רק על עצמו.
אולי בגלל שהוא לא יכול לשתוק יותר.
אבל עצמו לא מרשה לו לדבר.
הוא שונא את עצמו.
עצמו תמיד היה עדין מדי בשבילו.
הוא תמיד רצה לעשות דברים.
ותמיד עצמו עצר אותו.
הוא רצה לשם שינוי לחשוב עליו יותר.
אבל עצמו תמיד פחד מהתוצאות.
עצמו לא הרשה לו לעשות כלום.

"אוף!"
הוא כבר לא יכול יותר.
הוא הולך אל החלון.
כמה פעמים הוא כבר עשה את זה?
די הרבה, למען האמת.
אבל כאן הוא תמיד נעצר.
לא הפעם.
הפעם הוא החליט להיכנע לעצמו הפחדן.
הפעם הוא בורח. בורח לגמרי.
לעד.
הוא חושב שבדרך למטה הוא יתחרט.
אבל הוא לא.
הוא מאושר.
הרצפה מתקרבת. וכל השאר מתרחק.
עוד רגע.

הוא מתעורר.
"אוף!"