שלוש לפנות בוקר. חזרתי הביתה מותש. האוויר היה חסר כל ריח.
היה זה אחד הלילות שבהם הייתי צריך לחייך. ומה אם לא רציתי? זה
לא היה משנה כלום. לאף אחד לא אכפת אם רע לי, או אם החיים שלי
התפרקו לי מול העיניים. הם רוצים לראות חיוך, שיראה טוב
בתמונה, שיהיה נעים להביט. כמה קל היה להם לחיות כך, להעמיד
פנים שאני לא אנושי.
זחלתי אל מתחת לשמיכות. נדמה היה שכך ברחתי כל לילה מחדש.
במקום לפתור את הבעיות תמיד ברחתי. עצמתי את עיניי בחוזקה כדי
להבריח מראשי את התמונות שצצו בו. מחשבות התרוצצו ללא מנוח
והרעישו יותר מזוג השכנים שגרו ממול והתעלסו כל הלילה. המיטה
הרחבה הייתה ריקה, כמו תמיד, בדיוק כמו החיים שלי. מה להם
ולזה? להם לא אכפת. אני דמות, אני מוטיב בחיים שלהם. ומה אני
בחיים של עצמי? כלום. אפילו הדמעות סרבו להופיע בעיני, אפילו
הן התאכזבו ממני. כל מה שנשאר לי היה הרחמים העצמיים.  

ערב למחרת חיכה לי קהל קולני ועליז. חיוכים השתלטו על המקום.
הבמה הבריקה מרוב מגוון האורות הרחב. הייתי מסונוור מיופיים של
האנשים. הם היו כל כך מאושרים.
נתתי את כל מה שרק יכולתי. הם השתוללו. אני גרמתי להם לחייך,
עד כמה שזה אירוני, כי אני לא יכול לגרום לעצמי לחייך. רק
בחורה אחת ישבה בשורה הראשונה ובהתה בי כל הערב. היא הייתה
היחידה שלא העלתה חיוך על פניה. בהיתי בה בחזרה, אך היא לא
הבחינה בכך. הדבר מצא חן בעיני, תחושה של הזדהות עברה בקרבי
כשהתבוננתי בה.

חיכיתי כחצי שעה בקירוב לפני שהחלטתי להשתלב בין האנשים, לספוג
את האווירה הכללית. לבשתי כובע, הרכבתי משקפי שמש ויצאתי החוצה
אל העולם האמיתי. אף אחד לא זיהה אותי. הייתי מעין מעריץ של
עצמי. הבטתי סביב עד אשר לפתע הבחנתי בה, נשענת על חומת אבן
בוהה ברגליה. שיערה הארוך והגולש מסתיר את תווי פניה הצעירים.

התקרבתי אליה בצעדים נועזים. ברגע שהתקרבתי היא הרימה את ראשה
והתבוננה בי. היא כיווצה את מצחה, כאילו הבחינה במשהו מוזר.
לפתע נעמדה על שתי רגליה.
"יופי של הופעה," היא אמרה לי. התפלאתי מכך שהצליחה לזהות
אותי.
"תודה," חייכתי והשבתי לה.
"אני יכולה לעזור לך במשהו?" שאלה.
"רק רציתי לשאול משהו... אם לא תחשבי שאני מתערב בענייניך".
"זה בסדר..."
"רק רציתי לדעת למה היית עצובה היום. היית היחידה שלא חייכת כל
הערב".
"אני מצטערת, לא התכוונתי להעליב. באמת שההופעה הייתה
מדהימה".
"לא נעלבתי בכלל. אין לך מושג עד כמה שמחתי לראות אותך, כמו
שאת".
"באמת? למה?" שאלה בפליאה. ומה למעשה יכולתי להגיד לה? שהחיים
שלי זקוקים לפרצופים אמיתיים כמו שלה? שתקתי.
"אני רואה שאתה לא מעוניין לדבר," היא אמרה לי.
"זה סיפור מאוד ארוך. רק רציתי להודות לך, זה הכל".
"על מה?"
"על זה שאת קיימת," אמרתי לה וסובבתי אליה את גבי.
התרחקתי ממנה. יכולתי להרגיש את מבטה הבוהה בי כל אותו הזמן,
עד אשר נעלמתי מזווית ראייתה.