הנהר האדום זרם.
הרחיב נתיבים ארוכים של כאב על זרועה, והיא חייכה.

היא לא באמת נהנתה מכך, האמת היא שהיא שנאה את עצמה על
ההתנהגות הזאת, והכאב שפילח את ידה כמעט וגרם לה להתעלף, לאותה
נערה צנומה וחיוורת.
אבל הייתה לכך סיבה, היא רצתה שתראה.
היא רצתה שתשים לב לכך שידייה חתוכות, היא רצתה שלא תישן
בלילות, שתחלום על הכאב שהיא כואבת עלייך.
וכמה שזה הגיע לך. אלוהים, כמה שזה הגיע לך.

חזרתם אז מיציאה. מועדון כנראה.
לשם תמיד רצית ללכת, למרות שהיא תמיד נהנתה מערב שקט בבית, או
בכל מקום אחר. רק שתוכל להרגיש אותך נוגע בה, אוהב אותה, או
לפחות אומר שאתה אוהב אותה.

האשליה שהייתה לה עלייך, זה כאילו היית המלאך שלה.
נשלחת משמיים לשמור עליה, נכון? נשלחת להגן!
עטור כנפיים ירדת מגן עדן וחיכית שתבוא נסיכתך, אהובת לבך
הנצחית.
מלאך, שטן, הגבול ביניהם דק.

ליווית אותה הביתה, היא הזמינה אותך להכנס.
סופשבוע מוצלח, הוריה בחו"ל, אחיה מזמן כבר עזבו את הבית. שקט.
חושך.
התיישבתם על הספה. לא ביזבזת זמן, התחלת לנשק אותה, היא נהנתה
מכל רגע. מחשבות מתרוצצות בראש.

קמת מהספה, הלכת להכין קפה. שתיים סוכר, ולה אחד וחצי, כמו
שהיא אוהבת. וכמה שהיא אוהבת לאהוב.
אחד וחצי סוכר, ועוד תוספת, עוד כדור מתמוסס בשביל האווירה.

לגימה מהקפה. צחקוק קל.
צבע, בלבול, פאטה מורגנה.

אתה הורדת לה את הכתפייה של החולצה לאט לאט.
בכל מצב אחר היא הייתה מתנגדת, אתה ידעת זאת.
אבל היא לא יודעת, אתה שולט עכשיו. לה אין שום מושג.

היא מכוערת.
עם מקל לא הייתי נוגעת בה.
יא בן זונה.