את מתעוררת לעוד יום של סתם, לאט. השמש זורחת בנקודה הכי גבוהה
של השמיים ואת מבינה שכבר צהריים.

השמש מלטפת את לחי ימין שלך, ואת השערות הקטנות שעל גבך. אבל
את בכלל לא נהנית מזה. להפך את אפילו די סובלת. זה מציק לך. אף
פעם לא אהבת את השמש, לא את החום. שלא נדבר על להזיע.

מגעיל לך, כל כך מגעיל לך ואת אפילו לא מסוגלת לקום מהמיטה.
אין לך מה לעשות במילא, אין בשביל מה לקום.
את מתעסקת באותו כתם שוקו על הקיר שמזכיר לך שפעם היו פה חיים
בחדר הזה, שהייתה התרחשות. אבל מרוב שאת עסוקה בעצמך את אפילו
לא זוכרת איך הוא הגיע לשם.
סופסוף את מתחילה להזיז את עצמך מהמיטה, לא ברור לאן. אולי
לכיוון המטבח.

את נזרקת על הכסא בפינת האוכל. ואת יודעת, את יודעת שאת צריכה
לעשות משהו. את יודעת ואת לא מסוגלת לזכור מה זה היה... זה
משגע אותך ואת פולטת מין קול קטן של כעס.

כל כך מגעיל לך. את מסתכלת על הרגליים העקומות שלך, ועל הבית
שלך שנראה כמו חורבה ובא לך להקיא.

את ניגשת לשירותים ומנסה להקיא, דוחפת אצבע, דוחפת שתיים,
דוחפת כבר את כל היד... ואין לך מה להקיא. אין שם כלום, את
בנאדם ריק ואת יודעת את זה. את מחפשת, אולי נשאר טיפה של משהו
בתוכך. את מהאנשים האלו שמסוגלים לחתוך את הווריד רק כדי לדעת
שהם בחיים.
ואת כל החיים שלך מאבדת את הדברים הכי יקרים לך רק כדי להוכיח
לעצמך שהם היו שם.
את כבר לא מסוגלת לברוח מעצמך, את מסתכלת לכל כיוון, וההרגשה
החנוקה בגרון לא עוזבת אותך.
את לא יודעת מה לעשות חוקרת כל פינה בבית באימה, כאילו זה מקום
שלא ראית בחיים.

לאט לאט את מתקרבת למרפסת היפה שלך, עם הפרחים שמטפסים על
הסורגים הלבנים. הדירה שלך אפילו נראית יפה מבחוץ.

את עומדת על המעקה וצועקת איכס. פשוט איכס אחד גדול... כל היום
הזה, השבוע, החודש... בעצם כל החיים שלך הם איכס אחד גדול.
מסתכלת למטה לרחוב ההומה אדם. כולם מסתכלים עלייך. סופסוף את
מקבלת תשומת לב, סופסוף מישהו מסתכל עלייך.


את קופצת. לא מתת.


גם את זה לא הצלחת לעשות כמו שצריך... מטומטמת.