עוד לא יודעת חיים וכבר כותבת מוות.
זה לא שאת באמת רוצה להתאבד, אבל איפשהו בחיים המשעממים האלה
זה נראה לך מעניין.
את לא אחת מהן, את לא כמו כל המתבגרות המטומטמות האלה, שמשחקות
אותה חותכות וורידים ובוכות.
את לא אחת מהן... אבל את בדיוק אותו דבר.
גם לך יש סרטי נעורים, גם לך יש כאבי מחזור, גם לך יש מקום
והוויה כמו כל אחת אחרת בעולם.
אבל עדיין, את מנסה להיות שונה.
אני לא חושבת שבחיים שלי ראיתי כל כך הרבה שנאה עצמית, את
מסתכלת במראה ואת יודעת שאת יפה, את יודעת שהגוף שלך יפה - זה
מה שכולם אומרים. אבל את מתעקשת לא להאמין. נכנסת למעגל מטורף
של שליטה מוחלטת בעצמך. לפחות ככה את קוראת לזה... רק בגלל
השטויות שהוא הכניס לך לראש. אתה יודעת שאת יפה, אבל לא מבינה,
את מרגישה הכי מכוערת שאפשר.
אומרים לך תמיד להסתכל על מה שיש, ואת יודעת שיש הרבה... כל כך
הרבה, את מתעקשת לראות את מה שאין.
קשה לך, בלימודים, בחיים, חברים, קשה. מסכנה... אני ממש מרחמת
עלייך. את עלובה.
את מנסה להראות שאת קשוחה, חוסמת את עצמך מבחוץ. אבל בעצם
צועקת כל כך חזק מבפנים, כי את חלשה...
כל השטויות שאת עושה, החיפוש אחרי התשומת לב, דיכאון אחרי
דיכאון, חותכת וורידים, מדממת, בוכה, צועקת, ורוצה למות.
נורא קל, תמיד קל לברוח.
את משתדלת לברוח למקומות שבהם לא תצטרכי להיות עם עצמך, ואתמול
כשחזרת הביתה לבד באוטובוס, לא הייתה לך ברירה אלא לחשוב עם
עצמך. נגמרו הסוללות בדיסקמן ואת הספר שכחת בבית... ישבת
ונחנקת עם עצמך. כבר לא היו מסביבך מכרים כדי להעביר עליהם
ביקורת, בעצם ביקורת שאת מעבירה על עצמך. ישבת והחלטת שנמאס.
אז הלכת לפסיכולוג הזה, שלא יותר גרוע מסוחר סמים, הוא הכיוון
שלך לשקט, או יותר נכון לבריחה. 'ריטלין' הוא מיד רשם כבר
כהרגל. "כן, כן את ילדה קשה, יש לך קושי בריכוז, ובלימודים"
אבל ריטלין כבר לא מרגש אותך, כולם פה, כל המדינה הזאת חייה על
ריטלין. כי כולם כאן, בני נוער עם קשיים כמו שלך.
איזה חיים כבר ראית? איזה דברים כבר עברת? כלום. לא עברת כלום,
ראית 14 שנים ואת חושבת שאת יותר חכמה מכולם...
"אני בדיכאון תמידי" פלטת לאוויר, וכמו כלום קיבלת אישור
לפרוזאק.
נורא קל להתפתות להיות נוער פרוזאק, לחשוב שיש בעיות, להגיד
שאתה על כדורים, שאתה צריך תרופה, תרופה שתרפא אותך מעצמך. אז
נכון, נורא קל לברוח. אבל דווקא את? חשבתי שאת יותר מזה.
כבר לא מרגישה כלום, נעלמת. סוף טרגי ודרמטי אני כבר לא חושבת
שיהיה לך. רצית להתאבד, שיגידו עלייך שהיית ילדה קשה, מדוכאת,
כמה שאהבו אותך. וברצון הזה להתאבד, ניסית להראות שאת לא עוד
מתבגרת מטומטמת שחושבת שעולמה קרס...
בסופו של דבר, התאדית.
אף פעם לא שמעו על מישהו שהתאדה... וגם לא כתבו עלייך
בעיתונים.
כי בסך הכל, היית כמו כולם...