|
חמש עשרה שנה עברו
זה לא מעלה חיוך
כולם נוטשים?
תחושה של ניצול בלתי נסבל?
זרוק כמו כלב ברחוב עומד מול העולם לבד
כשבינתיים לאחרים בכלל לא אכפת
למה אני צריך לספוג הכל?
למה אני "פגיע" ואיך לפעמים אני פשוט כבר לא יכול
דיי נמאסו החיים!
אני אחזור לתולעים
ואגיע שוב לחיים לא מאושרים
מסכם את חיי, ל- 15 השנה האלה... אנשים לא שמים לב שפוגעים,
ומי שנפגע לוקח את זה קשה |
|
|
כששאלתי את אמא
שלי למה הייתה
שואה היא ביקשה
ממני שאני אתן
לה עיפרון, נתתי
לה היא שברה
אותו ואז ביקשה
את כל החבילה,
נתתי לה אותה
והיא ניסתה
לשבור אותה ולא
הצליחה ואז
אמרה:
אתה רואה, יהודי
אחד קל לשבור
אבל הרבה יהודים
יחד זה קשה.
אבל אמא בשואה
נרצחו הרבה
יהודים,
היא שתקה לקחה
מסור וניסרה את
העפרונות.
אתה צודק היא
אמרה לי וחזרה
לג'ויינט.
יאשה מתחיל
להבין את השואה,
הגראס
והסלוגנין. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.