[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רותם מלנקי
/
אגדות חדשות

פעם נסעתי פה כבר, אלא שזה לא היה "פה", זה היה "זה". כל לילה
הייתי חוזר עם מרגלית משטח האש 443, שהשם האמיתי שלו, על שם
הנחל הנגבי שבו, יותר יפה: פעמונית. בסוף כל יום אימונים הייתה
הפלוגה שלי נשארת לישון בשטח, להתקלח בחול, להצחין אחד לשני
ת'שינה באוהלי סיירים, ואני הייתי נוסע עם מרגלית ב'ריו'
לבסיס.
הנסיעה, כמו זו עכשיו, הייתה בכביש חשוך, דרומי וצר, שמצד ימין
- מזרח שלו נראו אורות כתומים, אימיים. זה די מפחיד, פנס רחוב
שמאיר על שום מקום. עם מרגלית, היינו שנינו לבד בריו הענק.
מרגע שהיינו יוצאים מתחום הראיה של הקצינים היא הייתה מורידה
את הקסדה מראשה, ושערה הגלי היה יוצא ממנו כגוש שאוחד בפודרה
מדברית. תוך כדי נהיגה ודיבור היא הייתה מנסה לסדר אותו קצת,
עם יד אחת, בין ההילוכים. יותר משבוע השארתי את הקסדה עלי כל
הנסיעה, עד שלילה אחד היא הסתכלה עלי כשדיברתי. פתאום קלטתי את
עצמי מוריד את הקסדה.
"אתה יודע מה יש מאחורה במשאית?"
"לא."
"מלא, מלא מזרונים".
היא התרכזה בכביש החשוך, הגביהה אורות והנמיכה אותם שוב לעומת
טנדר בדואי במסלול הנגדי.
דרסנו שועל. מרגלית דרסה שועל. השועל נדרס. היה ריח של צמיגים
חמים, ואת הריח של הדם. התרחקתי צעד אחורה וקיבלתי כוויה
מהאגזוז. מרגלית הייתה כפופה.
"איזה חמוד!"
הצצתי לתוך המשאית. עשרות מזרנים צבאיים, בערימות לא מסודרות,
ומיכל מים שחור פלאסטי עם צינור. גם מרגלית הביטה בו.
"אתה יודע שאני בכלל היפית?"
היא הדליקה איתות מצוקה וחזרה אלי. תפסתי את מה שהיא זרקה אלי,
אלו היו מכנסיים צבאיים.
"שים עם שלך בצד. רגע, בו תעזור לי עם החזייה".
גבה היה קריר, לא ידעתי מה לעשות.
"תשחרר את הקרס".
זה לא נראה מסובך טכנית, לא יותר מהנצרה של הרימון שזרקתי היום
על חמאסניקים מקרטון, אבל זה היה מאד קטן. חפרתי עם קצות
האצבעות.
היא הסתובבה ואז הבנתי, דווקא בחושך, שהנערה המוארת באדום הזאת
יודעת מה היא עושה.
"תנקה אותי".
קפצתי על הריו, ואחזתי בצינור. המיכל שהתחמם כל היום בשמש
הקופחת עדיין להט, וכשפתחתי את הצינור התקרבתי אליה וכיוונתי
לאן שרציתי. היא עצמה עיניים, מזרימה את המים במורד שערה
שהשחיר ונדבק לגבה הקמור. כל חזרה של האור האדום חשפה עוד
משהו. כל שהות של חשכה הייתה ממלכת הדמיון והעיכול. היא קפצה
אלי ושלפה מידי את הצינור, מביטה בי. חיכיתי. היא נשפה דרך
שפתיים סגורות, מתיזה עלי. התפשטתי, מתעכב על נעלי הצבא. אין
כבר סודה לשתיה בלחם הצבאי, מה שיש: נעליים שאי אפשר להוריד
אותם בספונטאני.
"תמהר יותר".
היא קילחה אותי, והמים היו בכל הטמפרטורות ובכל מקום. ניסיתי
לפתוח עיניים אבל היא עמדה בעומק המשאית, וראיתי רק זרנוק מים
המגיח מהחשכה, באדום שלא נמאס לו לתעתע.
הזרם נפסק, אני תפסתי בצינור והיא משכה אותי אליה למעלה. נפלנו
על ערימות המזרונים, מתנשקים ומלטפים, נופלים במדרגות הספוג
בכל פעם שמישהו מחליט להשתלט.
"קר".
"יש לי רעיון".
קמתי למיכל. הבטתי בה, היו לה את המבט והתנוחה שאני בדרך כלל
מרגיע ב"תעסיקי את עצמך שנייה". בראש המיכל הייתה הברגת
פלאסטיק גדולה, אפורה. במאמץ קטן פתחתי אותה, ואז נשאתי את
מרגלית בשתי ידיים, הנפתי את רגליה והחדרתי אותה אל תוך המיכל,
נותן מבט מהיר אל תוך החשכה שבחוץ ומצטרף בעצמי.
בתוך המיכל ישבנו במים חמימים עד גובה החזה. רגלי חיבקו את
שלה. ההבהוב לא הגיע לכאן. עברנו למישוש. הרמתי אותה מעט
והורדתי את הפיסוק שלה אלי. בכפות ידיה היא אחזה בשפתי ההברגה,
והתחלנו להידפק על דופן המיכל. צפירה רחוקה, של רכב ישן,
הקפיצה אותי והעלימה לי את השיא שכבר טיפס, למרגלית זה עשה את
ההפך. ביד אחת אוחזת ויד אחת מכה על הדפנות, היא נשכה לי את
הכתף בחוזקה וגמרה. הרגשתי שהיא מתיזה סילון ארוך ועדין של
שפיכה נשית, וזה היה נעים יותר מחתיכות הבשר שדאבו בכתף.
כל המיכל רעד, ונכנסו לי שפריצים של מים לאוזן. נהניתי
מהרעידות הקטנות שאחרי שלה. באחת מהן, גם הרגשתי את פתח הנרתיק
מתכווץ סביב ושוב מרפה.
"אנחנו נוסעים"
"כן, כבר", אמרתי, כולי שחוץ. חייב לגמור.
"לא, אנחנו, עכשיו. נוסעים"
באמת הייתה תנועה. הרמתי ת'ראש טיפה החוצה. מישהו נוהג ברכב.
כאפייה.
"מה עושים?"
"פדיחה שאני אצא לו ככה ערומה. בוא נראה לאן הוא נוסע".
היא כבר דאגה לי.



התעוררנו מהחום. אור יום הציף את תא המים. על קירותיו הפנימיים
גדלו ערים שלמות של חיידקים. הבטתי אל תוך כתם נבזי שכזה -
וצללתי לתוכו. באזורים הכתומים יותר היה שקט, הירוק לבן רחש
התרחשות. ירוק ולבן קיבלו את פני שמה, קורצים פנימה. הלכתי
בעקבות הקריצה והצטרפתי לכאוס. נימי ידי התפתחו בפיצולים
תבניתיים, לירוק גם הייתה תבנית גידול משלו וללבן הייתה אחת
אבל נורא משעממת. לפני צבעי המבנים, שהיו בעצמם עשויים משאריות
קולוניות, הבנתי שהמקומיים לא חושבים כמוני. הבטתי בציקלוני:
לא היו לי מטבעות מקומיים. זיהיתי ספרות אויב על השטרות, אני
מקווה שלא מגרשים פה על זה.
הושיבו אותי על שטיח ופקדו עלי לחכות, אבל בקריצה. השטיח היה
מונח כמטר מעל הרצפה, אבל מה שהחזיק אותו הייתה האמונה בכך שזה
אפשרי: "פשוט תהיה לגמרי זן עם זה", היה רקום על השטיח, שחשב
שאני מפחד. נכנסה מלמטה משלחת שרצתה לבדוק אותי. "חיידקים
יבדקו אותי?", לעגתי להם, והם ענו בלי להיעלב: "עובש זה סוג של
פטרייה, אין פה חיידקים". נו, למדתי משהו. "איפה מרגלית?",
התעניינתי. "איזו מרגלית?" הם שאלו במקהלה, המצח של כולם החל
לזהור, וכך גם הבליטה שלצידו. "באמת איזו מרגלית?", שאלתי את
עצמי, מנסה לפשפש בזיכרוני כל כך חזק עד שהעיניים שלי נעצמו
והתהפכו, והביטו היישר אל תוך האונה הימנית.

כשהתרגלתי לחשיכה, הבחנתי בנצנוצי חשמל, הבזקים כחולים, כמו
ברקים בתוך סבך עננים אבל מודעים לעצמם. זה היה מוזר, כי לכל
גיץ שראיתי וכל תא קורטקס או אחר שהואר בהבזק, הייתה משמעות,
ולא ברמה של "יו אני גנוב לכל דבר יש משמעות" אלא בקטע שידעתי
איזו מין מחשבה זה כל הבזק ומה עושה בדיוק כרגע הבליטה הזו
שנשענתי עליה וזה דיגדג. משמאל התקרבה בשעטה מחשבה בוהקת
במיוחד על מרגלית, וחשבתי לתפוס לה בזנב ולראות לאן היא תיקח
אותי, אל הליבידו בטח, אבל אז ראיתי את כל המחשבות האלה באות
כמו פלישה מימין וחוטפות את מרגלית לסדק צר בין שתי האונות
ונעלמות בתהום. את המחשבה האחרונה קודם ראיתי באה ורק אז הבנתי
אותה במלואה: ברגע שאתה מוצא משהו טוב בחיים שלך, אל תחשוב
עליו. הטיסה הזוהרת הזאת עברה מעלי ברעם עמוק, ואני הפכתי זן.
כל שאר הביעפים שחוויתי, רק חוויתי. לא חשבתי על כלום, וכך הם
התמעטו מיד, עד שנהיה שקט חווייתי ממש חזק. זו הייתה המדיטציה
הכי חזקה שאי פעם חוויתי. כל החושים שלי אישרו שאני לא חושב
כרגע על כלום, וכך נחסכה ממני אי הוודאות שתמיד מכרסמת והיא
ורק היא מפרה כל שקט מדיטטיבי.

משהו בין שנייה לקדנציה עבר בשקט, ואז הופיע משום מקום תולע
קטן, שכמה שניסיתי לחוות אותו ברגוע לא הצלחתי - בכל זאת תולע
כאן בתוך המוח שלי. האימה התגברה מאופן מזין את עצמו כי הברקים
שצצו מעליו בגל גובר שיוו לו מראה מרשים של כל יכול, אבל אי שם
במרחק ראיתי שהפחד הוא רק בי אז נרגעתי. החשיך והוא אמר:
"סיבוב?". טילפטתי לו "לא, שריטה. עמוקה". "לא, אתה רוצה שנצא
לסיבוב? ברוך הבא לשכל שלך". התחלנו ללכת, וחוויתי את זה שאני
בכלל אמור רק לצפות על המתרחש, כי אם אני זוכר טוב אני עדיין
תקוע בעיניים שלי אי שם בחוץ. אבל חוויית הזן החזיקה מעמד,
והפרתי אותה רק כשהיה חשוך מדי ורציתי קצת להאיר את האזור.
השתדלתי לעשות את זה עם מחשבות מרגלית, אבל המחשבות שניסו
להיזכר במרגלית כדי לחשוב עליה הספיקו לפעמים ולא רציתי לסנוור
את התולע יותר מידי, הוא בטח לא מציץ מהאוזניים יותר מידי אם
אתם יודעים על מה אני מדבר.

הגענו לגבעה נמוכה שנגהה בכל מיני מקצבים ואיזורים והתולע אמר:
"כאן שמורים כל הזכרונות שלך: של מאורעות, של מחשבות, של טקסט.
הכל. אתה ראית את... רגע, חכה שנייה". הוא התכדרר וגלגל את
עצמו במורד, נעצר איפושהו וחזר מתנשף מהעליה: "כן, אתה ראית את
"החיים שאחרי", היפני. אז גם כן, אתה צריך לבחור זיכרון אחד
שאיתו תמשיך. כל השאר ימחק". "מה? למה שימחק?" התחלתי בבת אחת
לפשפש בזיכרונותיי והאזור נהיה כל כך חם שמהגחון שלו עלו ריחות
של המטבח הצרפתי. "תירגע!", הוא יעץ לי. ניסיתי, וטיפה התקרר,
אבל אז שוב נבהלתי: "תענה לי, הולך להימחק לי המוח?!" "אנחנו
מעדיפים להשתמש במילה 'שכל'. זה גורם לנו להרגיש שאנחנו לא
פועלים סתם באיזו מכונה. אם לא אכפת לך".

היו לי זכרונות יותר יפים מזכרונות מרגלית, היו לי גם אהבות
שנראו כמו אהבות, גם אם לזמן קצר. אבל היא הייתה כל כך
טרייה... חשבתי עליה בכל הכח, עם כל הפרטים. התולע נחרד וצווח.
פקחתי את עיני (היה אז חודש שבט) וראיתי לחרדתי, ואז ראיתי גם
את חרדתי, שכל האיזורים שקשורים למין, ריגושים, גבריות,
אחריות, ורידים וערמונית אין עליהם, הם מתנפחים כמו אנ'לא יודע
מה ומאיימים למחצינו נפש. "אתה חייב להפסיק! מהר, חשוב על סבתא
שלך!" האמת, עוד לא סיפרתי לכם, אבל כשסבא שלי איבד את אשתו
הראשונה בג'ונגל, והוא בן 75, הוא לקח לו אישה בת 22, שתמיד
אהבתי יותר מסבתא הביולוגית, שתמיד היה לה על מה להעיר. שפרה
הזאת, אני כל כך רציתי לזיין אותה, אבל מה לעשות, היא הייתה
סבתא שלי. אז מה אם לא ביולוגית, סבא שלי טוחן אותה או לא? זאת
נראית לי סיבה מספיק טובה כדי שאני רק אפנטז עליה בזמן שאני
מאונן כפייתית עם שבעה סוגי קרמים בדוש שלה כשהם בחו"ל, ואגמור
לה על הריפוד של מגירת התחתונים, אבל לא יותר מזה כי בכל זאת.


השאלה האחרונה שנשאלה באור גדול לפני ששנינו נמחצנו, הייתה למה
לתולע הזה, שהיה מובטל 19 שנה והיה לו את כל הזמן שבעולם, לא
היה את השכל לקפוץ לאיזשהו דאטאבייס בשכל ולברר מי טרן און ומי
טרן אוף, מי קת'לין טרנר ומי טינה טרנר, מי טרנטולה ומי
טינוזאורוס רקס. בקיצור ירדתם לסוף דעתי, שם הייתי מעוך ומסכן,
ובעיקר כועס על התולע. הוא שם לב, ממש ראו את זה.
ביקשתי קצת פרטיות (מסתבר שזו הייתה בקשה הגיונית) והתחלתי
לדחוף את הראש לכל מיני. במקרה התחלתי מחלום שחלמתי מלפני איזה
שנה, זה היה מגניב כי זה היה כמו לחלום ברגיל רק שאתה כבר יודע
מה הסוף וגם צריך להתכופף בצורה מוזרה.

אני על אופנוע צהוב, שני אחים שלי עם עוד אופנוע משלהם, של
יוכי, הגדול, ויולנדה שגראן או איכשקראולה, זותי אשתו של
הפנטומימאי. הצרפתי, אבל איך תדע שהוא צרפתי. אבל בחלום הוא גם
אח שלי, אפילו שכולנו קטנים ממנו בחצי. נוסעים על שפת הכנרת
ואז יוכי אומר שבנו עכשיו גשר חדש מעל המים ואפשר מפה לחצות
לטבריה בצ'יק צ'ק, נאכל פלאפל שמה בשורה ונחזור ונמשיך לטייל.
כולם אומרים בסדר חוץ מאימא, שנמצאת שם פתאום במקום שאול אבל
זה כאילו היא הייתה שם כל הזמן, קסדה והכל. והיא אומרת שזה
מסוכן ושעכשיו זה העונה של התנינים אבל כולם פונים כמרד מאורגן
ושתקני לגשר והיא נאלצת לבוא אחרינו כדי לא להפקיר אותנו
בסכנה. אז נוסעים, פה חסרים לי כל מיני קטעים כי נסענו די הרבה
זמן ודיברנו גם, ושאול ראה משהו במים ואולי הוא עצר ואולי אימא
צעקה עליו שלא יעז, לא זוכר (מפתיע לאור זה שאני דחפתי ת'ראש
לתוך ערימת הזיכרונות. כנראה שבאמת נגמר המקום). כשהתקרבנו
לטבריה עלה נחשול עצום של סטייקים ושישקבב מהים וקבר את טבריה
תחתיו, כשרק הכביש ליד בית הקברות העתיק שרד, אבל נפערו בו
חורים. הכל נהיה מטושטש, מאות צדיקים יוצאים מהקברים ומתחילים
לאכול שישקבב מהרצפה ונגמר.

דבר מעניין: כשאתה מביט בשידור חוזר של החלום שלך, אתה לא
בדיוק מתעורר כמו שהתעוררת אלא שבמקום שיש לך תחושת דז'ה וו או
דז'יגה וורטוב מאד חזקה, וככה אתה יוצא מזה לנורמל. פתאום
קלטתי שכל החיים רציתי להרגיש אורגזמה נשית ואולי זה הזמן
היחיד שיתאפשר לי ו-וואלה, אם אני מצליח אז זה הזיכרון שאני
רוצה, בטח יהיה מעניין גם לראות אותו צומח על הגבעונת שלי
המדובללת, הצמיגה אך העשירה בכל טוב מבולגן.
התולע הגיע עם מפתח ביד, ושמתי לב שהוא לא ממש תולע, יותר מין
גחלילית, ועכשיו הוא מתחיל לעשות פלברות.
"תבחר כבר".
"אני רוצה אורגזמה של נשים"
הזחל זחלילי הסתכל עלי בייאוש, ואז הצליף בזנבו בכל הכוח על
חתיכת מוח שהייתה לידו. זרמים חמים שטפו אותי מלמטה וההר זהר
בורוד ליטפתי את עצמי עוד קצת אבל אחרי חצי דקה שוב נגמר. טוב,
לא הזיכרון הזה. אולי ניצור זיכרון שלא באמת קרה?
דחפתי ת'ראש לבליטה שחשבתי שהיא ריקה. היא לא הייתה. חלום
נעורים. אני מזיין מישהי. כן, זה בערך מה שקורה שם, החלום הזה
היה מאד ספציפי במה שהוא בא לעשות, והוא עשה אותו בלי בעיות.
היא גמרה וגמרה ומצצה ובלעה ועוד פעם, הזזתי את הראש קצת ימינה
ומצאתי שהזיכרון הבא אחריו זה שאני מנסה להחביא משפרה, שאצלם
בבית חלמתי את זה, את הסדין שהיה ממש בבעיות.

(זה סיפור מאד יפה, אמרה מרגלית, אבל מה נעשה עם זה שחטפו את
המשאית בדואים?)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הייתי מנסה
לגמור כמו מאמא
קס, שנחנקה
מכריך של
נקניק.


אבל אני
צמחוני.

נשבע לכם.




אד המתאבד מהסס


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/04 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם מלנקי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה