השתיקות שלה זועפות, מעליבות. ההתעלמות פוגעת.
כופה עצמו עליה, מחזיק אותה, שתישאר, שלא תצא מהמיטה. מהבית.
אימו ואחותו רודות בה, והיא מגיבה בבוז מתנשא. לא עונה. יודעת
שהן יתלוננו וילשינו, יספרו שהיא לא מתאימה, כך וכך עשתה (או
לא ידעה לעשות). הוא מושפע, ואוהב ומקנא. קונה לה תפוזים מארץ
ישראל. שרק תהיה אישה צייתנית! שתתייחס אליו. הוא קונה
ומביא... בכל זאת נתן לה מה שצריך: הביטחון שבבית הקטן, אוכל
טעים, מיטה חמה!  יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. הייתה משלימה
עם הכול אם רק היה לה הריון, ילד... ופחות ביקורת על מעשיה...
העיר הייתה חורפית, צוננת, עגומה. המטבח חמים ומהביל. מה איכפת
לה להישמע לו ולא לצאת?  ממילא האנשים והבתים אפורים, אפילו
האדמה אפרורית והשמים חסרי גוון, השלג מרופש וכל איש היה
לעצמו, בודד בין רבים. כשירד גשם - לא הצליח לשטוף את הבוץ
הדביק, ואף אחד לא קיבל את מה שהיה זכאי לו. אפילו הציפורים
עזבו או מתו והילדים שהכירה בבית היתומים - כולם היום רזים
ורעבים. החיוך שלו היה מאוד קטן וצר, חיוך קצת עקום והעיניים
עצובות. תקוות ואכזבה התערבבו והיה קשה להתגבר על הרצון להישאר
במיטה כשמתעוררים...
המילה הכי משמעותית בחייה הייתה "צריך" - לכל דבר הייתה הדרך
הנכונה לעשותו וכך היה צריך... ואחרי החתונה דווקא היה לה,
לכאורה, כל מה ש"צריך";  שן זהב ומעיל חם והיו גם מרק וגם
דייסה. בכמויות. הוא נהנה לראות אותה אוכלת. אם רק היה נולד
הילד שהשתוקקה אליו... היה טעם לחיים בצל משפחתו, משמעות...
אלא שהילד עוד לא הגיע, והיא לא הייתה מאושרת אבל גם לא ממש
אומללה. לכאורה צייתנית וכנועה.  אישה של בית. הוא יביא לה את
כל מה שצריך. שלא תצא היא עצמה. שלא תצא. שלא תבוא בין אנשים.
לא תדבר. לא תקנה. יש לה בית לכבד את רצפתו ובעל לכבס את בגדיו
ולבשל לו. הוא זכר והיא נקבה.  כמה שידוכים דחתה ובחרה דווקא
בזה... איך יודעים אם זה הזיווג שנועד לה משמיים? הוא מודאג
עכשיו, מרגיש מרומה, תוהה מה היא מסתירה, מה נעלם מעיניו כשהוא
יוצא.
בעל שרוצה לשלוט בה ולדעת מה קורה אצלה בלב, במחשבות!

"אין"! הייתה אומרת, "בכלל לא חושבת על כלום, ודיברתי רק עם
השכנה".