נעלמת
לא אמרת מילה
לא סימן
לא תו סיום
לא מכתב
לא דמעה
לא תרועת ניצחון
שום דבר לא נופץ (ולבי?)
לא ירד שום וילון

וכך,
כשאתה עוד חייל אלמוני
חולמת אני:

חולמת שלא בחרת ללכת
אתה בעצם מת
זו הייתה טרגדיה איומה,
באמת
אני עכשיו עם אחר
שמנסה לרפא
גם הזמן לא עוזר
הכאב לא מרפה

אז בלילה
כשאני בוכה לשמיים
מגע על לחיי-
לא דמעות, כי אם מים
דקירות של כפור מכסות
ואני שואלת בלחש-
"כך אוהבות הנשמות?"

כבבואה,
זכרון פניך כצל
בלי תמונה
בלי אלבום
בלי עדים
ובלי תל,
כקסם מופיע
כנוצר מגופי
הדמעות הזרות
זועקות-
אהובי.

ואתה מיילל
בבכיין של רוחות-
לא כמו געייה,
כדעיכת תינוקות
כחנק איטי
המתגנב על עולל
כמות עריסה כה נמנע ואומלל

"לו יכולתי",
לוחש שוב אתה בראשי
כבכל לילה פוקד בלהות מיטתי
ואתה מנסה
לאהוב כשניים
לחוש בחום,
בצחנה
בייאוש
בשפתיים

הדמעות
שכחו כבר מקורן וחינן
מחליקות דרכך
ושטות אל קיצן
ואתה מנסה
לעולם לא לומד
לאחוז בי חזק
כדי שלא אפחד

מה יפית
בלובן עיניך,
פלוני-
כבחייך, גם כעת החליקו
זרועותיך דרכי
נוגעות-לא נוגעות
בקמטי חולצתי.