תאמיני לי סבתא,
זו לא אני!
אלה הנסיבות.
לא ששכחתי - מעולם לא, ולעולם לא.
חס וכרפס, או חלילה וחס. פנס?
פשוט שהיה לי קל יותר, 'להתגעגע מרחוק', אולי ככה הכאב יקטן,
אבל הוא נשאר חד, וחדש כמו ביום שזה קרה, ביום שחשבתי שכל זה
בדיחה.
לא רוצה, אל תאמיני - כשבישרו לי, חיכיתי שיגידו '1 באפריל!!!'
ואז נזכרתי שבעצם זה היה אתמול, אז '2 באפריל'? בבקשה, תחינה
של נכדה?
וזה לא בא - ואני זוכרת שאמא הושיטה לי יד, ואני לא הבנתי, נו
בסדר, הומור שחור והכל, אבל זו בדיחה... זו חייבת להיות... מה
יד עכשיו? מה?
ואז עברה עוד שניה, וכולם בוכים, ואני חושבת שאם מישהו היה
מסתכל 'מהצד' הוא היה חושב מה פתאום היא לא בוכה? איך אפשר לא
לבכות? ואני חיכיתי עוד שתי שניות, ולא אמרו לי שזו בדיחה, או
טעות, ואז קרסתי. הייתי בשוק, בהלם. לא הצלחתי לעכל... אבל
חיים עם זה. איזו עוד ברירה יש?
שכול שני. ומאז עוד אחד. ושחור לי בלב. כי זה לא הוגן. למה
אתכם? ולא אותי? למי אני כבר מועילה יותר מכם?
ויש עדיין עניין פתוח - שאני לא אסלח לך עליו לעולם. על איך
שגרמת לי להרגיש, ואני גם לא סולחת לנסיבות, שלא נתנו לי
להתבגר לפני הזמן, או נתנו לך לחיות מספיק זמן כדי לראות אותי
מתבגרת, לראות שכן אכפת לי, ושההרגשה הזו שהייתה לך, זו שגרמה
לי לכעס, ולבכי בכל פעם מחדש, הייתה לא מוצדקת. ואני שונאת את
זה, שכל הסיפורים המדהימים האלו, מהתקופה שבה הייתי קטנה, לא
חזרו על עצמם, הם הפסיקו. ורבנו כל הזמן, אני-ילדה בתחילת גיל
ההתבגרות, ואת - סבתא.
ואני מתגעגעת, לאהבה, אהבה של סבתא, שנותרה רק אצלך, כי אצל מי
עוד אחרי שסבתא (השניה) נפטרה? ואני מרגישה כמה זה לא הוגן,
שאני לא יודעת עלייך בעצם... כלום. טוב... לא כלום, כי
התעניינתי. תמיד התעניינתי, אז אני יודעת קצת על הילדות, וקצת
על הנטישה, ועצוב לי, אבל אני לא חושבת שאי פעם הבנתי ממש מה
זה אומר, והדברים גם לא הגיעו ממך... אלא ממקורות שונים.
ועכשיו, אני יושבת בשיעורי הסטוריה, שומעת על עליה שלישית, ועל
עליית הנוער, אני יודעת שאיפשהו שם, את היית. והייתה משפחה.
ונכון, איפה, או מתי, גם אמא יכולה לספר. אבל אמא לא הייתה שם,
את היית. ולא משנה כמה אני מתעניינת, אז, לא חשבתי בכלל על
דברים כאלה. אוקי, אז יצאתם מגרמניה כשהיטלר עלה לשלטון, עכבו
את היציאה שלכם כי סבא רבא היה פעיל בתנועה הציונית, והיה
חיוני שהוא ישאר. גם למדת עברית כבר בגרמניה. את היית חולה,
ולכן לא הגעת לארץ עם ההורים, אלא קצת יותר מאוחר. האם זה היה
בעליית הנוער? אני חושבת שכן. בעצם... לא בטוחה כבר. ובת כמה
היית? 6? 10? יותר גדולה?
ואיך זה היה? לעבור את המסע הזה? לבד?
ומה עם אותה חברה, שיצרת איתה קשר בשנתיים האחרונות לחייך אם
אינני טועה, זו שגילית שעלית איתה? איך היא קשורה?
וכל המשפחה, בגרמניה, שנשארה, למשל... סבתא שלך? סבא? מה איתם?
עד מתי נשאר הקשר? את יודעת מה קרה להם?
שואה.
תקופה נוראה! ולך הייתה שם משפחה, ורק עכשיו זה נקלט. "נקלט"
גמכן... אני סתם חושבת שאני מבינה... ואיך אפשר להבין??
אז אני יודעת גם שאחרי זה, על המעבר מהפלי"מ לפלמ"ח, וממש קצת
על איך הכרת את סבא.
אבל גם פה יש לי מליון שאלות... מה בין לבין? בין העליה
לארץ... לבין התקופה של השירות?
ואיך הוא היה סבא??
בעצם, אף פעם לא דיברנו עליו. מעולם לא!
כי מה עניינה אותי פעם "אהבה"? ועוד אחת בין שני אנשים שאחד
אני בכלל לא מכירה, והוא כ"כ רחוק, רק "צלם", ולא איש?
אמא סיפרה כמה פעמים איך הוא היה, ואני קינאתי, לא יודעת למי,
פשוט על עובדה. שלא הכרתיו מעולם, לא היה לי העונג. עצוב.
וגם, אני יודעת שגרתם ברמת-גן, ועל היותך מורה, אבל זהו בעצם.
פרטים.

וכמובן שאת החשוב מכל אני יודעת, מי היית מאז שאני זוכרת. את
האישה המדהימה שהיית. סבתא אהובה שלי, שלימדה אותי לשחק בטאקי,
וברמיקוב, וגם שבץ נא (בעברית, ואפילו אנגלית. מי היה מאמין?)
והתשחצים, שלימדת אותי לפתור ולאהוב, סבתא שדאגה שתמיד יהיו
לחמניות ביס (ורצוי עם גבינה לבנה וריבת תות, ואם זה תוצרת בית
אז מה-טוב).שתמיד היה מקום לצידה במיטה הגדולה, בעיקר בימות
חורף קרים, כששומעים את הציפורים מבחוץ, ורואים נקר מזדמן,
והריח של הורדים המושלמים שצמחו מעברו השני של החלון. וסבתא
שאיתה היינו רואים קצת טלוויזיה (קצת, כי תמיד היה משהו אחר
לעשות!), היינו יושבות שתינו, וצופות ב"גלגל המזל" בגרמנית,
אני כמובן משועשעת בוהה בטלוויזיה מבלי להבין מילה, ואת פותרת
הגדרה אחת לאחר השניה. ומה שאפיין, המיוחד את הצפייה בערוץ
הגרמני, היו הפרסומות! איך ישבנו לנו שתינו וצחקנו על כל-כך
הרבה פרסומות לחומרי ניקוי, ולאבקות כביסה, אכן, "יקים". ואני
לא חושבת שאף אחת מהבנות האחרות הייתה מבינה את זה, זה היה קטע
של שתינו.
היום, למי בכלל אכפת מה יש בפרסומות? ומה בכלל מיוחד בהן? ועוד
לחומרי ניקוי? יחשבו שהשתגעתי! אגב טלוויזיה, כמובן שזכורה לי
השעה השנואה, שבה אסור (בתכלית האיסור!) להפריע, יש "היפים
והאמיצים", ואז... היינו יושבות בד"כ ארבע ילדות בחדר הגדול,
עם כל המשחקים, ומשחקות "אל תתרגז", או "בול פגיעה", ומנסות
לפצח את משחק המשושים. וכמה גאה היית בנו כשהצלחנו!

זכורה לי גם תמונה בסוכנות מכוניות, הלכנו אני, את, אמא ואבא
לבחור לך מכונית, ונשאלתי איזה צבע - אדום! ואכן, במשך שנים,
המכונית של סבתא היא אדומה, מי יודע אם בגלל שאני הצעתי או
לא...
ובמושב האחורי, המטריה האדומה הגדולה.
אני גם זוכרת את העובדה שדאגת לשים תמיד, את הגדולות בצידי
האוטו, ליד הדלתות - והקטנות באמצע. וכמה שאנחנו כעסנו.
והמנהג הזה שלך, לשמור כל פיסת נייר. זה מסביר הרבה, כנראה שזה
בגנים, אמנם את פתקי ה"בוקר טוב" שהיו משאירים לי לפעמים, לא
שמרתי, נכון, אין זה גובל באובססיה אצלי, אבל כל ברכה, כל מכתב
טיסה, כל פתקון חביב, נשמר.

הבית שלך, שהיום עומד (לפחות קיר או שניים ממנו נותר שלך)
ברשותו של זרים, כ"כ מוכר לי.
מצאתי את עצמי חוזרת לשם שוב ושוב, בהתחלה, מצאתי שם עוד
חיפושית משחק שכזו, שמעולם לא ראיתי קודם, אבל היא הייתה שלך.
אז שמרתי.
בבית הזה גדלתי, הארוחות של יום שישי ה"מסורתיות", תחרויות
התופסת שהיינו משחקות, הנכדות, סביב הבית, ואיזה אושר היה
להצליח לעבור בשיח העבות. וציפור גן העדן, והעץ שהחליט ככה
סתם, שנה אחת, פתאום, לפרוח - פריחה אדומה! משגעת!
אותם סרטים, שאליהם הלכנו, זכורים לי לטובה, אני יודעת שתמיד
עמדתי על שלי, לפעמים יותר מדי, ואם יכולתי היום להגיד לך שאני
מצטערת, הייתי עושה את זה, אבל לכי תספקי גחמות של ילדה קטנה,
עשית זאת בהצטיינות יתרה... והסיפור על הברבי, אותה ידעתי שאני
רוצה, שתמיד היה מסופר בבית הקולנוע, יחד עם חיפוש נשים שמנות
(איזה מנהג תמוה... הא?), והצעיפים! הו! הצעיפים!! כדי שלא
יהיה קר בקולנוע, איך היינו מתגנדרות, ואני תמיד לקחתי את אותם
עגילים, עגילי הפנינה, ועם הצעיפים היינו משחקות, בסופרמן, או
שאר גיבורי על, והיום הם שמורים אצלי - כולם, הצעיפים,
והעגילים. כמובן, איך אני יכולה פשוט להשאיר מאחור זכרונות?
אני מתגעגעת לכל זה, מתגעגעת אלייך. למה הכל חייב היה להשתנות
למה?

כשהתחלתי לכתוב, היה לי כיוון ברור מאוד לאן המונולוג, המכתב
אם תרצו, הזה הולך... הוא מפנה אלייך מלא שאלות, כעסים, פחדים,
זכרונות, שחלקם נשארו פתוחים ואני מחכה לתשובה, הבמה כולה שלך
- ושקט.
אבל נזכרתי בעוד דברים, ועוד, והדמעות, והזכרונות, מציפים את
ההיגיון, וגורמים לי להמשיך לכתוב. אז אני כותבת. וזהו.