התעוררתי לקול השעון המעורר שלו לבוקר יום רביעי. בילינו את
הלילה אצלו בדירה - הוא גר לבד, כבר קשה למצוא בקמפוס גברים
שיש להם דירה משלהם. תחושות הניכור והזרות אינן חדשות לי.
התרגלתי להתעורר במקום שאינו הבית שלי וטוב לי כך. אתמול בלילה
למיטב זכרוני היה לא רע בכלל - התרגיל הרגיל: שותים משהו,
רוקדים, מתקפלים הביתה בשעה נוחה ונרדמים ביחד אחרי סיגריה של
אחרי.
הזדרזתי לשיעור שמתחיל עוד עשרים וחמש דקות, שומרים לי מקום
ואני לא ארצה לייתם כיסא בשורה הראשונה בשיעור הכי מבוקש
בסמסטר הנוכחי. אחרי הכול - מי יוותר על הזדמנות להיראות לפני
כולם בבוקר של אחרי המסיבה הגדולה של השבוע. פגשתי את רוני
בשער הכניסה לקמפוס ממש לפני תחילת השיעור.
איפה היית??
תנחשי... כרגיל.
אני מכירה אותו?
אני בקושי, אז בטח שאת לא. אמרתי בחיוך גאה.
זה לא עובד ככה. זה חייב להיפסק. זה כבר נהיה לא בריא - לפחות
לדעתי.
בסדר בסדר, אמרתי, את עדיין לא אמא שלי, כעסתי.

צעדנו בחופזה אל עבר אולם ההרצאות ופגשנו את כולם בפנים. כמה
קשה להיות שייך לפורום השורה הראשונה, אתה תמיד עסוק בעצמך
וטרוד במחשבות של האחרים מאחורה עליך. במשך כל ההרצאה קשה היה
לי להתרכז בדבריו של המרצה. היה לי הרבה יותר קל לבחון את הגוף
שעמד מולי. ביקורת היא תחום חזק אצלי - למרות שיש למרצה כמה
דברים שהיו עושים לי ממש טוב. חשבתי על הלילה האחרון ורציתי
לחפש את יובל בקמפוס. היה לי ברור שהמפגש יהיה מביך לחלוטין
בייחוד אחרי הסקס הנהדר שהיה לנו אתמול אבל משום מה לא הפסקתי
לחשוב עליו. בסוף ההרצאה היה לי ברור שהמקום הבא שאליו אלך הוא
בניין המחלקה לפילוסופיה שבו אמר שיהיה במהלך היום.

איכשהו, רוני גררה אותי בכוח לאכול ארוחת צהריים בקפיטריה.
הדבר האחרון שנזקקתי לו היה אוכל, ובטח אוכל מהקפיטריה. הכמיהה
היחידה בגופי הייתה לקפאין וניקוטין, לא משנה איך - מצדי גם
שיגיע כרוך בתוך חוברת מצגות מצולמת. כרגיל, סבלתי את סיפורי
הבדידות שלה וניסיתי להבין מה גורם לה להיות כזו - זה לא שהיא
לא נראית טוב וזה לא שאין לה אישיות. היא תופעה. אפילו הייתי
עושה אותה אם ממש הייתה רוצה. אחר מספר מאמצים לא קשים במיוחד
לרומם את מצב רוחה סיפרתי לה שאתמול היה לא משהו ושלא תחשוב
שאצלי הכול בסדר. אז מה אם עיוותתי מעט את האמת. אחר כך - משום
מה, ואין לי מושג למה, פתאום התחלנו לדבר עלי.

אחרי שעה של שיחה לא רעה בכלל באמצע היום, התחלתי לחשוב על
המצב שלי. התחלתי לרצות משהו אחר. פתאום הרגשת מיאוס - בכל מה
שחוויתי בשנה האחרונה - הציפה אותי. אפילו קצת שנאתי את עצמי.
עד כמה בן אדם יכול להיות זול ולהחצין את מה שהוא עושה רק
בשביל שכולם יראו? הגעתי למסקנה שקיים אצלי צורך בשינוי סגנון
החיים הזה. האם יכול להיות שמוסד ההתמסדות קורא לי להצטרף
אליו?

התנתקתי לרגע והחלטתי לשבור החוצה מתוך השיחה שלי עם רוני
ואמרתי לה ששבעתי. לא יכולתי להתמודד עם ההבנות האחרונות
והחלטתי לספק את רצונות הגלגול הקודם שלי. תוך דקות ספורות
מצאתי את עצמי בבניין המחלקה לפילוסופיה בחיפוש אחר תיבת הדואר
שלו בשאיפה למצוא רמז על מקום שהייתו. לאחר חיפוש ארוך סביב
תיבות הדואר וחדרי הסגל התייאשתי מלחפש את יובל. בדיוק אז חלף
על פני אדם מבוגר שכנראה גם הוא מסגל המחלקה ובלי לשים לב
מצאתי את עצמי בתוך תהליך בירור מעמיק על מקום הימצאותו של
יובל והרגלי החיים שלו.

אחרי 10 דקות כשפסעתי אל תוך מלתחת הגברים במרכז הספורט
האוניברסיטאי אפף אותי ערפל כבד של לחות תוך כדי היווצרות אחד
כזה בדיוק במערכת העצבים שלי. ערפול חושים מוחלט. הרגשת בלבול
כזו לא חוויתי כבר המון זמן. התקדמתי עוד מספר צעדים אל עבר
המקלחות ואז הרגשתי תפיחה גברית טיפוסית על שכמי. הסתובבתי
לאחור, זה היה יובל.
מה המצב גבר?  שאלתי אותו.
אצלי הכל אחלה. הוא ענה ושאל מייד - איך אתה מרגיש?