כשאמות,
יהיה זה יום חורפי אפור ויפיפה. כשאור החמה בעדינות נוגע
בקרקע.
אני רוצה שתבואו כולכם ללוויה להיפרד. אתם בטח תביאו את
המטריות שלכם בחשש שירד גשם. רק אבא שלי לא יביא את המטריה
הכחולה שלו. הוא בטח ישמח כשירד גשם, כך לא יוכלו לראות שהוא
בוכה. בחיים אסור לבכות, כי זה מראה שנפגעת, ובחיים אסור
להיפגע. צריך להימנע מכל דבר שאינו מוכר. אתם תעברו בבית
הקברות כשאני לצדכם מכוסה בטלית, כי הרי אלוהים לא ירד לקחת
אותי כמו שצריך בלי טלית.
רוני תנסה להעביר איתי שיחה אחרונה בעוד אנחנו חולפות על פני
המצבות, ואני לא יכולה וגם לא ממש צריכה לענות. היא כבר יודעת
מה אגיד.
אחרי צעידה מרשימה דרך בית הקברות הרדום באור גשום, נגיע כולנו
לחלקה שלי, היא תהיה ממש ליד עץ זית גדול ועתיק שאמא שלי
השביעה אותו ואבא שלי החתים אותו  שישמור עלי עם כל ענפיו.
יהיו לי חמניות ליד החלקה שאפי במעוד מועד דאגה שיהיו, ואני
מחייכת לעצמי בדממה פשוטה, בשמחה מרגיעה על כך שזכרה, איך
בכיתי לה יום שלם על זה שאורי לא הביא לי חמניות בזר ענקי כמו
שחלמתי שיעשה. הוא שכח, הוא הביא ורדים... כמו תמיד. ואז, בזמן
שאני מונחת לראווה מול כולם לפני שאו-טו-טו מורידים אותי
להתאחד שוב עם אדמה, כולם יסתכלו עלי ברחמים, כאילו מעולם לא
אמרתי להם שבסוף אמות, שבסוף כולם ימותו. כאילו אבא שלי לא
זוכר את אותו לילה מביך שבו הוא הזהיר אותי לא להיפגע, איך לא
להיפגע - מהבן אדם שממנו אולי אפילו ארצה להיפגע - העיקר שנהיה
מה שאנחנו, מה שאני והוא רוצים שנהיה. וכן, אני אולי אפגע - אך
כמו שאמרתי לו באותו ערב מזוין, אני תמיד אפגע. ושבסוף, אני
כמו כולם, אמות.
מאיפה שהוא יופיע פתאום איש מזוקן עם תלבושת של ז.ק.א. הוא
יציב מקרופון ישן וחבוט מולי ויעלם לו בקהל הנאספים השחור. ואז
תעבור בין כולכם שתיקה יפה שכזו, ומישהו ילחש מאחורה "הייתי
צריך להכין משהו להגיד?" ואבא שלי שיבין שאף אחד לא ממש עומד
להגיד משהו, יעלה אל המיקרופון, ובתזמון מושלם יתחיל לרדת גשם,
בטיפות גדולות חמות ועצובות, והוא יוכל סוף סוף לבכות.
וכשהוא יסיים, הוא יפנה את המקום לאמא שלי ולראשונה יעבור
ביניהם מבט של סימפאטיה, אחרי שנים במלחמה בה שניהם הפסידו.
היא תעלה ובעיניים רטובות תספר איזו ילדה קטנה והיפראקטיבית
ומלאת שימחת חיים הייתי. היא לא תזכיר את השקיעות, הדיכאונות,
החסרונות והחוסר אכפתיות שהיה בי כלפי המשפחה והזמנים...
הגשם יתחזק  והמטריות שעוד טרם נפתחו, יפתחו והחלקה שלי תראה
כמו שדה פטריות שחורות בגשם. הטלית שעלי תהייה כבר ספוגה
וטיפות קטנות ינשרו מקצוות חוטי הציציות.
אותו איש מזוקן וזקן בתלבושת ה-ז.ק.א יהיה גם הוא רטוב עד העצם
וזה יראה כאילו אף הוא בוכה, ובין דמעה לדמעה הוא ימלמל במבטא
אשכנזי מסורתי את הקדיש.
אבא שלי, הקהל והמצבות מסביב יעמדו בדממה בעוד הגשם מתחזק ולא
משאיר דבר יבש.
חוץ ממני, עטופה בטלית ומוכנה לרגע בו אתאחד עם האדמה.



מוקדש לפרנסיס כמו שביקשת :)