אף פעם לא שמעת מישהו שאומר לך 'את כל-כך דומה לו שזה מפחיד'
לא רציתי לשמוע, התעלמתי מהקולות המהדדים בראש שלי, מי רוצה
להיות דומה לבן אדם קר ואכזר כל כך? שכל פנייה אליך זה עוד
בקשה בסגנון 'העבד' או אחרת, פנייה שונה, פנייה כואבת שמשאירה
צלקת...
אז אני מבקשת בכל לשון של בקשה, אל תגידו לי הוא היה דומה לי
כי אני לא רוצה להיות דומה...
בחדר החשוך ישבתי שם מכורבלת מעמידה פני אילמת לא שומעת את רחש
הלילה... טפטוף הכיור שלא סגור, או את החתול שבחוץ שרועד מקור,
מיילל, בתוך הלב שזועק: 'מספיק!' והרעש של מישהו שנכנס בדלת,
הצעדים הכבדים של מישהו שתוי, הנפץ של הבירה על הרצפה, הצעקה
מהדדת בקולי-קולות בבית השקט 'אור'.
ידעתי בדיוק מי זה, אך לא רציתי להגיע לקץ הבלתי נסבל שוב
ושוב... דמעות זלגו מתוך עיניי, חשבתי לעצמי שעדיף שאשים לזה
קץ, פניי השתקפו אלי מין המראה העיניים עם עצבות מתוכם זלגו
דמעות צורבות, כועסות, רגליי הוליכו אותי אל המראה המטונפת
ובתת מודע ידיי נשלחו אל המראה והכול מתוך מחשבה: 'אני לא יחסר
לאף אחד... עדיף ככה' אז המראה נשברה ותפסתי אחד מרסיסי המראה
בידיי שלא רעדה לשם שינוי, סוף סוף אני עושה משהו בטוח בחיי.

העננים הסבוכים איימו להוריד את הגשם, ההרגשה האפלה בחוץ ובתוך
הלב הייתה זהה מעולם הפחד של אור הורגש מתמיד...