קמתי בבוקר. בוקר רגיל. ליעד מודריק השכימה אותי, כהרגלה
בקודש. השמש זרחה מבעד לחלון שלי, אחרי עוד לילה ישראלי דביק
ומיוזע במיוחד. יצאתי למרפסת, נשמתי את האוויר הכי נקי במזרח
התיכון, או לפחות את הכי נקי במרחק של כמה מאות מטרים ממזרח
התיכון שלי. הלכתי עם הכלב לטייל, והתפלאתי איך זה שבזמן
שישנתי לא פרצה מלחמה, לא התפוצצו שלושה מחבלים בשירותים
ציבוריים, והשמיים עוד לא נפלו. גור עשה את הצרכים שלו
כרגיל... גם השכן העצבני שדרך עליהם התחרפן, כרגיל. קראתי את
החדשות של הבוקר באינטרנט. עוד מורה רבה עם תלמיד, מתי הם כבר
יתבגרו? (יתבגרו = יחזיקו ביד תעודת בגרות, והכוונה היא לא רק
למורים). בדקתי דואר, וחוץ מעוד יצירה חדשה והזמנה לערב במה לא
היה שום דבר מעניין. כרגיל. הלכתי לבית-ספר, השתעממתי, חזרתי,
הלכתי שוב, עשיתי בגרות, חזרתי, הלכתי לסהר, ראינו סרט,
צחקנו כמו מטורפים מעוד יצירת מופת של 'תמלול באנימציה',
כרגיל. שמעתי רדיו באיזשהו מרווח זמן. כולם שרו על האהוב שלא
בא, או שעזב, או שלא יעזוב, או שמת. כרגיל. למה אני לא יכול
להיות נאהב? מחשבות נוגות שיעברו אחרי חמש שניות. אכלתי, הייתי
ממש רעב. עליתי למעלה, הגבתי בפורום, ראיתי ברצף 'חברים', 'אלי
מקביל', 'ספין סיטי', ואז את השעה הכי חמה של ערוץ האופנה (בין
אחת לשתים בלילה, אל תפספסו). ירדתי למטה, יצאתי לחצר, היה
לילה יפה. היה קריר, נכנסתי חזרה. קראתי את השיר של נועה
לוין, נתתי לו 4, הערתי והארתי. הלכתי לישון,

קמתי בבוקר, ובעודי תוהה למה קיים הצהוב הפיכסה הזה של
העיניים, שמעתי חדשות. גולן יוכפז דיבר משהו על נמרים ותוכים.
שיהיה. שוב שמש. השמיים עוד לא נפלו. כרגיל.
התיישבתי מול המחשב, נכנסתי לבמה, עם חשק עז לכתוב אבל בלי
שום מושג מה לכתוב. אז כתבתי על יום האתמול. תוך כדי כך
הגעתי למסקנה שעברתי עוד יום נורמלי בארץ הפלאות,
לשעבר ישראל.