צעדתי בתחנת רכבת מרכז, גוררת אחרי רגל ושאריות דועכות של
התרגשות. ילד בדמות נער הציג לי עצמו, לבוש תחפושת פשוטה עם
הרבה כחול על הפנים. שולח לי שמחה טוטאלית, בלי שום גבולות,
בתנועה אחת: "טה דה". חייכתי. אפשר לא?
אבל האוטובוס היה כבר בתחנה והעייפות החלה להשתלט, גם השכל.
המשכתי ללכת גם כשאמר 'היי, אני ראיתי את החיוך הזה שלך'. רק
החיוך עלה לדרגות שמפתיעות אותי כל פעם מחדש. הרגליים, לעומת
זאת, המשיכו. מי בכלל נתן להן כזאת פקודה?
עליתי לאוטובוס והתיישבתי. הרגליים הביעו רגיעה. שלחתי יד
לכיס, מרגישה מגע מתכתי ושולפת בכוח. מפתח. גם תלות היא סוג של
מפתח, פותחת או נועלת אותנו, רק כיוון הסיבוב משתנה.
ומה אם הירח היה מחליף כיוון?
רעדתי פתאום, מבינה שנעלתי. מאוחר מדי לפתוח?
רציתי לחזור לילד, לספר לו סיפורים על לוחמי אור, ברווזים
ודרקונים. אבל הרגליים התנוונו לי. הלב קפץ, צעק, רקע.
ירח מלא הופיע בשמיים, הגיע לשיאו. הנעילה הושלמה.
מרץ, 2004 |