'איה!'. התעוררתי בבהלה. קול חד, חזק, חודר לעצמות.
שכבת לידי, מקופל כולך. כבר מזמן לא ראיתי אותך ככה. מאז...
מתי זה היה? לפני שנה.
הלילה ההוא, אני לא אשכח את זה אף פעם. המבט בעיניים, מתחנן.
שוכב על הגב ומחזיק את הרגליים מקופלות, צמודות-צמודות לחזה.
מתפתל, אבל מבפנים. מכוסה בזיעה, מתנשם ומתנשף, נשימות קצרות
וקטועות ופתאום ארוכות ומופתיות, מזכירות לי כמה עומק יש בך,
כמה אתה מסוגל להכיל בתוכך. וגם עכשיו, בדיוק אותו דבר. אותו
מבט, אותה תנוחה, אותה התחננות. הפעם אתה גם צועק, לא בדיוק
צועק - יותר מיילל, ציפורני ידך השמאלית נעוצות ברגל המקופלת,
עמוק בתוכה.
קפצתי מיד, מעיפה ממני שאריות של שינה עמוקה, מנסה להבין מה
עכשיו. הורדתי את השרשרת מעלי, אחת משלוש, זאת עם אבן שושנת
המדבר. היחידה שמצליחה למרכז אותי. רציתי להניח אותה עליך
במקום הכואב, כבר יודעת אותו, בדיוק מתחת לצלע השמאלית. לפעמים
נדמה לי שחווה באמת נבראה מצלע האדם. מרגישה שכולי, כל חלקיק
בגוף שלי מכיל את הכאב הזה.
זאת הייתה משימה לא פשוטה, להניח עליך את האבן עם כל
ההתפתלויות שלך, עדיין נוהם. התחלתי ללטף אותך, לנסות להרגיע,
יודעת שאין שום טעם לנסות אבל לא מוותרת. נגיעות קטנות-קטנות,
כאילו מקריות אבל מעבירות לי צמרמורת מתוקה. אז קלטתי שאני
נותנת לעצמי ליהנות בעוד אתה מתפתל פה מולי והנגיעות של מקודם
הפכו אגרסיביות יותר, רק להניח כבר את האבן עליך, יודעת שהיא
מיד תשפיע.

ואז נרגעת. החזה שלך עוד עלה וירד כאילו סיימת עכשיו ריצת
מרתון אבל ידעתי שזה כבר מאחורינו, שהשרשרת באמת עזרה. ואולי
פשוט הותשת כבר מכל ההתכווצות הזאת. כשהייתי תינוקת בת כמה
ימים היו לי התכווצויות, מסוג אחר אמנם, אבל עדיין טבוע בי
עמוק בפנים איך זה מרגיש, כמה כוחות צריך בשביל להתכווץ ככה
ולהמשיך להיות.
בינתיים נתתי לעיניים לטייל בחדר שלך, כל-כך מוכר ועדיין נותן
תחושה שזה חדר מתוך חוברת של איקאה. סדר מופתי כזה, כל דבר
במקומו. הצילומים שלך תלויים על הקירות, בתמונה אחת גם אני
מופיעה. כמה שאני אוהבת אותך מצלם אותי. איך שאתה נותן לאור
כל-כך חזק ליפול עליי ואני עדיין מרגישה בטוחה.
העיניים המשיכו ונעצרו על השעון. בשום אופן לא הצלחתי להבין מה
השעה, כל המחוגים הסתבכו לי, כאילו התקדמו לכיוון הנגדי.
נזכרתי איך פעם הורדת את השעון מהקיר שלא אוכל להסתכל בו
ולגלות שאני צריכה כבר ללכת. אמרת שלך זה בכלל לא משנה מה
השעה, בכל מקרה כל רגע זהה לזה שלפניו. ובעצם, התחרטת, הזמן
שלך נחלק לשניים. כזה שאתה עוד מצליח לנשום בו, וכזה שכבר לא.
הנשימה שלך חורקת, לא מזכירה בכלל את הנשימה המוכרת שלך, זאת
שאני מקשיבה לה באדיקות כשאני עושה מדיטציה. תמיד אני שוקעת
כולי בתוכה וזה לא משנה מה אתה עושה באותו רגע, עובד במחשב,
מנגן או מצייר, תמיד יש לה קצב אחיד ומהפנט שמביא אותי לאקסטזה
ובסופו של דבר אני צוחקת, מה זה צוחקת, מתפרעת כולי מהצחוק.
ואתה מפנה אליי מבט משועשע, אני יודעת למרות שהעיניים שלי
עצומות, ולוחש לי, או אולי לעצמך, 'אוי מישקה'.

היא נשמעה אחרת, הנשימה שלך, שורטת. רציתי לקום להביא לך מים
אבל נגעת בידי, הסתכלת בי במבט הזה שלך וידעתי שהמים יחכו.
נשכבתי שוב, הפעם צמוד אליך, מניחה בקלות את הראש על החזה שלך
שכמעט ונרגע, משתדלת לא להכביד. הלב שלך רעד, מזכיר לי את
הרעידות שאתה עושה לי עם הגיטרה בס שלך. ליטפתי לך את השיער,
בדרך כלל זה מציק לך ואתה מפסיק אותי. הפעם רק חייכת. ופתאום
הרגשתי על פסגת העולם.