אני מתחיל לזהות את האנשים אשר יושבים לצידי בפקקי תנועה.
מעניק להם שמות באופן שרירותי, ממציא להם סיפורי רקע. מעשיות
לתפארת, סיפורים שסביר להניח הרבה יותר מעניינים מהמציאות
האמיתית שלהם.
מזג אוויר מזכיר לי זמנים אחרים. ואני מתלבט בין נוסטלגיה
ובין הזיכרון של המציאות. ילד שאומר בכיתה ד' שיורד גשם כי
אלוהים בוכה על העולם שהוא ברא זה לא ילד נורמלי. במיוחד כשהוא
אומר זאת ולאחר מכן צוחק. סמנו אותו - זה מסוכן. הוא ימית
עלינו אסונות, בזה אחר זה.
לאט לאט מרגיש כאילו כמות הברזל המעטה שבתוך גופי הולכת
ומתגברת. ומשרת עוד לקוח, מטפל בעוד עובד חסר טעם ויכולת,
שמשום מה האבולוציה הניחה לו. מסתכל על כל אדם ואדם מסביבי
ושואל - הכיצד אתם חיים? |
