הוא לקח אותי אל הכפר. הכפר שלו, אליו תמיד רציתי להגיע. הוא
הראה לי את הבתים, העצים, הפטריות. הבתים זזו, העצים עמדו,
הפטריות דיברו. הן מלמלו משפטים שלא הבנתי, בקול רך אך החלטי.
מין הגיגים בקול גבוה, סטייל הזחל של עליסה.
ואני עברתי שם, מנסה להישאר יציבה, כשהכל סביבי זז ונע. מחזיקה
בידו במין רגיעה שמאחדת את שנינו לכדי גוף אחד. הוא שותק, ואני
שותקת. הנוף מוכר לו, בשבילי הוא חדש.
כך ד-מ-י-י-נ-ת-י אותו. בוהה בפטריות הענקיות המביטות עלי
מלמעלה במין אדישות.
צועדים אל תוך השביל ההולך ומתרחק, שומרים על שתיקה.
אני מתעייפת. אין לי כח להמשיך. לא מגלה לו. גם ככה מוזר לי,
חדש לי, ה-ז-ו-י  לי. אני ממשיכה ולא יודעת לאן נגיע, איך זה
ייגמר ומתי.
אחת הפטריות מתכופפת אלי, מגלה לי סוד ועולה בחזרה אל מרומי
מושבה.
במין אגרסיביות פתאומית, אני מסובבת את ראשי אחורה, נושכת
אותה, בולעת ממנה, ו-מ-ת-מ-ס-ט-ל-ת.