אני מריח מתחת לדלת אנשים שעוברים בחוץ
ומאמץ את האוזן
ששומעת קולות,
שעולים ויורדים,
שאוכלים משהו חם,
ששמים איפור,
שעושים מקלחת,
שעושים תאונות,
שעושים אהבה,
שמגששים
ופותחים בחלוק פתוח.
שפוסעים אנגז'ה
במורד אלנבי
שמשליכים צדפים
מחוררים
אל רשתות דקות של קצף גלים
עם ערב.

אני נותן. מאפשר לעצמי
לדעת קולות
שאוכלים משהו חם
ונוגבים סנטר כבדרך אגב
ליד הים
שסופרים מכוניות עוברות,
שהולכים לשוק,
שצוחקים בסיפוק,
ובוכים באיפוק,
שאני בחיי לא אמרתי
דבר,
שאי אפשר לגעת בלעדיי
לשמוע, בלעדיי,
עם ערב.