היינו הערב יחד. לא שנינו לבד, אלא עם עוד כמה אנשים.
היא צחקה ונהנתה, וגם אני צחקתי לפעמים, אבל הרג אותי שהיא כל
כך שמחה.
אותה שמחה שלה, שעד לפני כמה חודשים הייתי מטפס עד הגג של
עזריאלי עבורה, אפילו אם רק בכדי להביא לה מצית מחנות המזכרות
למעלה, ולא היה דבר שמסב לי יותר אושר מאשר לראות אותה מחייכת,
פתאום מכאיבה לי כל כך... שלא תבינו לא נכון - כמובן שאני רוצה
שהיא תהיה שמחה, כמה שיותר. אפילו אם זה אומר שכדי שהיא תהיה
שמחה יותר, אולי אני צריך לקחת חלק קטן יותר בחייה.
אני רוצה שיהיה לה טוב, אבל מכאיב לי שטוב לה. מכאיב לי שהיא
כל כך יפה. מכאיב לי שהיא כל כך שמחה. היא בעצם משדרת שהיא
מסתדרת בסדר גמור, גם עכשיו כשהיא בלעדיי.
בקשר קרוב לפעמים אתה מקבל את ההרגשה שהצד השני יהיה ממש אומלל
אם תלך. הרי אתם כל כך נהנים ביחד. אם זה פתאום ייפסק, זה בטוח
ייחסר לו, לא?
                                           

דיברנו קצת יותר מהפעם הקודמת, שבה דיברנו קצת יותר מהפעם
שלפניה. הזמן תמיד יעשה את הדבר שהוא עושה הכי טוב - ירפא
וישכיח. (שתי פעולות שלעיתים צריך אחת מהן כדי שהשניה תוכל
בכלל להתבצע).
לאט לאט כל האהבה מתפוגגת, אותה אהבה שהייתה למעין מסך עשן.
כשאתה מאוהב, או אפילו כשאתה רק דלוק על מישהו, הוא יראה לך
מושלם, ללא דופי. כל המגרעות שלו, השומה העצומה שיש לו מתחת
לצוואר, הקול המעצבן שלו, האמא הפולנייה שלו, וכל צרה אחרת
שיכולה לבוא, פתאום ייעלמו. כי אהבה היא כמו משקפיים ורודות -
קמים בבוקר והציפורים לפתע מצייצות. הרדיו מנגן שירים שאתה
מכיר, בקפיטריה הגישו את מה שאתה הכי אוהב, ופשוט כל דבר ביום
הזה התחבר כמו שצריך. כי ככה זה כשמאוהבים.
אבל הציפורים מצייצות כל בוקר... הן ציפורים - אין להן מה
לעשות חוץ מלצייץ ולהיות יפות (כמו חלק מהאנשים). כששמים דיסק
ברדיו אז וודאי שתכיר את כל השירים, וכשהאוכל שאתה הכי אוהב זה
בורקס גבינה, אז כל יום מגישים אותו בקפיטריה, מה גם שבכלל לא
מגישים כי זה שרות עצמי... במילים אחרות - מי שאמר אהבה מעוורת
צדק. לא שהעוורון הזה לא טוב - להפך - הוא נותן לך סיבה לקום
בבוקר, שזה כבר משהו. הוא נותן לך משהו קבוע לחשוב עליו לפני
שאתה נרדם. אבל רק אחרי שמסך העשן מתפוגג, אתה יכול לפתע לראות
את כל אותן מגרעות שלא שמת לב אליהן קודם לכן.
לפעמים אנחנו כל כך שקועים במה שאנחנו עושים או מה שאנחנו
מרגישים, שאנחנו בכלל לא שמים לב לדברים די ברורים שנמצאים ממש
מולנו. תחשבו על החיים כמסלול ריצה שלא נגמר. לפעמים אתה הולך
ולפעמים אתה רץ. לפעמים יש זמנים טובים ויש לך רוח קרירה על
הגוף, ולפעמים יש זמנים רעים והשמש שורפת בעיניים. המון פעמים
המסלול מתפצל ואתה לא יודע מה לבחור ובאיזה כוון לרוץ. עד
שבשלב מסויים, אחרי כמה החלטות שגויות, אתה מבין שזה בכלל לא
נורא ולא צריך לדאוג כל כך הרבה בגלל דברים קטנים, כי הרי יש
מספיק דברים גדולים לדאוג בגללם.
מה שאני מנסה לומר, זה שלפעמים צריך להפסיק לרוץ, ולעמוד בצד
המסלול. לראות את כל היתר רצים ולהסתכל קצת על החיים מהצד.
תרתי משמע.
רק ככה אפשר לפעמים לראות דברים שלא היית רואה אחרת. וכמה שהיה
קשה לי להודות בזה, לאט לאט הבנתי שאפילו היא לא מושלמת. למרות
שהיא לא הייתה רחוקה מזה.

                                       

להרדם היה סיוט. לא הפסקתי לחשוב עליה. לחשוב עלינו. על כל מה
שהיה. על כל מה שהיה צריך להיות.
כשאתה לבד, בשקט של הלילה, תמיד קשה יותר.
בבוקר למחרת השעון צלצל, וכל הדכאון נשאר על הכרית. אין ברירה.
זה אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בחיי.
בעבודה סגרתי עיסקה מצויינת, והדרך הביתה הייתה גל ירוק לא
נורמאלי. הרדיו ניגן שירים שאהבתי (כי שמתי בו דיסק) ובאופן
מפתיע, באמצע ספטמבר לא היה כל כך חם.
כשנכנסתי לבניין המעלית הייתה בקומת הכניסה, ולא בקומה העליונה
כמו שתמיד קורה, ולפי המראה שיש בה נראיתי די טוב.
היה לי יום טוב היום, חשבתי לעצמי. נכנסתי הביתה, זרקתי את
המפתחות על השולחן, נאנחתי, ואחרי שלא עשיתי זאת כמה שנים,
התחלתי לבכות.

מאז ולעולם, מיכלי.