עכשיו כשיורד הגשם בחוץ, כשהשמיים אפורים ונראה שכולם הלכו
לישון שנת צהרים חזקה, אני כותבת לך.
לך.
אתה הוא שממלא ליבי באושר עילאי.
אתה הוא שנמצא שם במחשבותיי ולא עוזב לעולם.
אתה ולא אחר.
אתה.
אינני יודעת מה הייתי עושה לולא היתה רוחך שורה לידי כל הזמן,
לולא היית שם בשבילי לאוזן קשבת, ללב דואג.
מדוע אני? אני שואלת, ולעולם לא אמצא תשובה.
מדוע אתה מסכים להיות עמי?! - הרי אינני שווה מבט.
איך אוכל להעביר לך את הרגשתי, את מחשבותיי הכמוסות ביותר?
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך יותר ממה שאתה יודע, יותר מאי פעם, יותר משניתן
לתאר.
אהבתי אליך זורמת בעורקיי, בורידיי, בנימיי נפשי האבודה.
אני יודעת שאינך מגיע לי, כי אני כקליפת השום בעיניך. איני
שווה את יחסך החם והאוהב. אך למרות כל זאת נשמתי נעתקת ואני
נאנקת, זקוקה לאהבתך, לחומך, למבטך.
אוהבת.
והמילים אינן זורמות כתמיד, כל פעם נעצרת למראה פניך במוחי
הקט.
העיניים שלך. השיער (הו, אתה כל כך יודע עד כמה אני אוהבת
שיער...). השיניים הלבנות המסודרות אחת אחת. האף, האוזניים,
הפה, הכל.
הגעגועים.
מה עושים עם הגעגועים?
איך מתמודדים עם געגועים לאהוב יקר?
האם נגזר עלי להתגעגע בכל פעם מחדש?
ומה עלי לעשות בכדי להיות ראויה לאהבתך?
נדמה שלעולם לא אהיה ראויה לה.
ברגעים של רוגע אני מדמיינת אותנו ואנחנו מאושרים, אושר שלעולם
לא יגמר.
ברגע של תמימות דמיינתי שאכן אני ראויה לך, אך יודעת אני שזו
אינה המציאות.
אין לי מושג מה אתה מוצא בי, כנראה שלעולם לא אדע. אך יודעת
אני מה מצאתי בך -
אני מצאתי
אותך.

אני שלך, את זאת אתה כבר יודע.

אני שלך.



מוקדש לך- אהוב יקר.
כסלו תשס"ה - היום האמיתי הראשון של החורף