אני יודית, נכדתו של רבי יודה
ששט על געגועיו בספינה מאיסטנבול
למות בצריף בו נולדתי,
בין מחיצות לא כלום
מרצפות פרושות על חול
התרוממתי ירדתי עם נשימת האדמה,
בקשתי בשורשים המתפתלים
הממירים מים ואור
לכוהל הלימון ומתק השזיף,
ערגתי ביללת החתולים
בהמיית היונים רעבתי למה,
בתיפוף הגשם ברעפים רופפים
ידעתי את שקיקת הציפורים המפליגות,
גאיתי עם ניצחון הואדי המשחיר הבולע
ולא ידעתי לאן.


מוקדש לאורי חרובי,
שגם בחושך ימיר מים ואור לניחוח וורדים