ברלין קיץ 1999


רינת , תלמידת תואר מתקדם באוניברסיטה העברית בירושליים ,
נוסעת לטיול מאורגן שכלל מספר ארצות  במזרח אירופה ביניהן
גרמניה. הטיול לגרמניה כלל את מינכן (הכפר האולימפי, ם נכלל),
לייפציג דרזדן וברלין. רינת נטלה מאביה את כתובת הבית שבו נולד
בתחילת שנות ה30`, והחליטה  לבקר שם. הרגשתה היתה טובה, היא
חשבה הנה למעלה מששים שנה לאחר שמשפחתי גורשה למזלה, (סבה
גוייס מאוחר למלחמת  העולם הראשונה, לכן הואשם בבגידה במולדת ,
כ"עונש" נצטוה לעזוב את אדמת  גרמניה...כך ניצלה משפחתה) היא
יכולה להסתובב באופן חופשי בעיר שבעבר נחשבה כסמל האימה של
המשטר הנאצי.  



הרחוב שבו נולד אביה, התגלה כרחוב מסחרי עלוב למראה ובו בית
מגורים אחד - הבנין שבו נולד והתגורר עד גיל 5. רינת התיישבה
באחד מבתי הקפה הקטנים, שעובדיהם היו רובם ככולם מהגרים
תורכיים, לגמה קפה, ולנגד עיניה צפו המראות  השונים, מן העבר
הכואב והמפחיד... הנה אביה כילד פעוט מטייל עם אומנתו, האומנת
שאהבה מאד את אביה אולצה לעזוב לאחר שנחקקו חוקי הגזע שאסרו על
העסקת "ארי" בביתם של גזעים נחותים...
סבה הבלונדי בעל המראה ה"ארי", מתחבב על שכניו הנאצים, אך הללו
נעלמים מבועתים ונזעמים כשמתגלה זהותו האמיתית, (יודה משמע
יהודי), היא יכלה ל"ראות" את דמויותיהן (המשוערות) של בני
משפחתה האורזים את חפציהם וממהרים להמלט מארץ המארה לאחר קבלת
מכתב הגירוש. "אבל הן הכל שונה עכשיו" הרהרה, "כעת אינני צריכה
להתבייש או לחשוש להסגיר את מוצאי". וכאן נכונה לה הפתעה...



שעת אחר הצהריים, שבת , היא נזכרה שזהו יום המנוחה שלהם, והרי
עליה לחזור למלון... ואיך תשיג מונית, מרבית התושבים בוודאי
נחים "שלף שטונדה" (שעת השינה).
לפתע כקוראת את מחשבותיה מונית נעצרה לידה בחריקה , בארץ, כלקח
מארועים בטחוניים (חטיפת חיילים), וארועי תקיפה מינית (אונס) ,
נהגה לבדוק את מראהו של נהג המונית ומנסה לתהות על זהותו. אך
כאן בגרמניה אין מה לחשוש הרהרה ונכנסה למונית. כפי שמקובל אצל
תיירים, הושיטה  לנהג את כרטיס הביקור של המלון . "הולידי אין
אשבלנטה" חייך הנהג, רינת הסתכלה בו, נראה  בשנות ה20 לחייו,
שחרחר ומתולתל, ומבטאו מוכר במקצת. לא לא יכול  להיות הרהרה...
הוא שואל בגרמנית "מניין את " (פון סינד זי? ) והיא עונה לו
במכוון "ואתה" (אונט זי?) "איש בין פון פלסתין" אני  מפלסתין,
במבטא שאי  אפשר היה  לטעות בו... "אונד שטדט (איזו עיר)"
שאלה. "איש בין פון עזה  (אני  מעזה)"...



רינת  החלה לרעוד , מעיה התהפכו, מה תעשה עכשיו, חשבה, לומר לו
שהיא יהודייה וישראלית? ומה אם הוא חמוש, הרי הוא עלול להרגה,
או ייתכן  שינסה לפגוע בה מינית. ברקע שמעה את קולו כשואל  "לא
אמרת לי מאיפה את...  אני סטודנט באוניברסיטה הטכנית, ונשוי
לאנגלייה" . מיד מצאה מוצא, הרי דודי חי בלוס אנג`לס, הרהרה
אין  לי בעיה להתחזות לאמריקאנית, האנגלית  שלי הרי מספיק
טובה.. . "יה איש בין איינה שטודנטין, אמריקנרין.. " ( אני
סטודנטית אמריקנית), "בקרת פעם בפלסתין?" הוא שאל. "יה, איש
הטטה אין בזוך (כן עשיתי שם ביקור) אמרה בגרמנית גרועה, לו
היתה  לו שמיעה טובה יותר היה מן הסתם שומע את דפיקות ליבה.
הנסיעה נמשכה בשיחה נעימה, כשהיא כבר מייחלת לראות את המלון
הגואל, סוף סוף הגיעו אל חוף מבטחים.  
רינת שילמה לו, נופפה לו בידה "אאוף וידרזהן " (להתראות) ורצה
פנימה במהירות. היא נרגעה בעזרת כוס קפה חם, ומספר "בריכות"
ששחתה בבריכת המלון, ושאלה את עצמה איך ייתכן, בשנת 99`, אני
עדיין מפחדת, וכמה סמלי שבעיר הזאת, בה עונו והושפלו אבותי,
אני שוב רועדת וחוששת לחיי אך הפעם מאוייב עכשווי ומוחשי יותר.




האם הייתה היסטרית מידי? האם נהגה נכון? על השאלות האילו מן
הסתם לא תמצא תשובה...