הייתי אצלך. או שלא הייתי.
במשך שלושה ימים תמימים. ולא הרגשתי.
חדר מוזנח, בגדים זרוקים, כאב מונח על כורסא ישנה צהובה
מלוכלכת.
הייתי אצלך, במשך שלושה ימים.
ישנתי במיטה הקשה שלך שלושה לילות. ולא ישנתי.
בבוקר קמתי עם גב שבור, חשבתי שאולי זה יחליף את הלב. אך לא
כך.
עוד מעט אני עוזבת, את יודעת. מתחילה גם אני במין מסלול אחר.
את קוראת לזה "החיים האמיתיים", אני קוראת לזה רק עוד חלק.
גם לי אין אחד שאחלוק עמו את סודותיי, גם לי אין אהבה שתמלא את
לילותיי וימיי כאחד. ובכל זאת אושר ואהבה.
ואת? מדוע כואבת כל הזמן? מדוע בוכה בסתר בליבך?
הייתי אצלך שלושה ימים. תיכננתי להנות ולבלות. ראינו סרט.
אפילו הלכנו לים. אכלנו במסעדה עם המון בני אדם.
ואת, מה איתך? לא שמחת כלל...
ואת מביטה במראה וכאב נסוח על פנייך. לא אוהבת את המראה.
לא אוהבת בכלל. אוכלת יותר, אוכלת בכלל.
וכבר שנים שזה כך, שנים.
ואני, עוד צעירה, הרי לא מבינה, כל כאב העולם מונח על כתפייך.
את אוספת הכל ולא מותירה לי כלום.
רק ביקשתי מעט כדי שאוכל להבין, מעט כאב כדי שאוכל להרגיש.
ואז אוכל לבכות יחד איתך.
ולא נשתוק. בכלל.
ועוד שבוע עובר, והפער מתעצם.
את אחותי הגדולה, גדולה מדיי. ואני צעירה. צעירה מדיי.
ואושרי שלי אינו מנת חלקך.
הלוואי והיה מצב אחר.