אומרים שהעולם כולו במה ואנחנו שחקנים ואלוהים הוא הבמאי.
אז אני חושב שזה בדיוק ככה, אבל אני מרגיש שזה יותר סרט
מהצגה.
אולי זה לא נכון אבל יותר קל לי לראות את זה ככה.
ואם זה ככה אז אני לא רוצה להיות סתם ניצב או אחד מאלה שנהרגים
על ההתחלה ואף אחד לא זוכר אותם. גם לא איכפת לי לא להיות
בתפקיד הראשי.
אני מוכן להסתפק בתפקיד משנה - כזה שהעלילה לא מתמקדת בו, אבל
הוא תורם לה חלק נכבד.
חלק כל כך נכבד שלעלילה לא יהיה טעם בלעדיו ואם אין עלילה אז
אין תפקיד ראשי ואם אין תפקיד ראשי אז אין סרט ואם אין סרט אז
אפשר ללכת לשוק ולמכור אבטיחים. זה בדיוק תפקיד המשנה שאני
רוצה. ובעצם בכך שאני בתפקיד המשנה הזה אני גואל את כולם
מבילוי חייהם מאחורי בסטה באיזה שוק עלוב.
אז תפקיד המשנה שלי הוא לא כל כך משני. תפקיד כזה הוא
משני-ראשי ואם אני בתפקיד משני-ראשי שכזה אז הכל משתנה- לתפקיד
כזה מגיע יותר כסף ויותר מעריצות, יותר פרסום ויותר לתת חתימות
וגם כוכב גדול ונוצץ על דלת קרוואן חדיש שיושב קרוב לסט
זה מאוד קשה להיות כוכב-משני-גדול כמוני. אפילו מאוד קשה. כל
כך קשה שאני עייף ואתחיל לקחת כדור ממריצים וכשזה לא יעזור
אתחיל לשתות בכמויות מסחריות ואז בגלל שאהיה מסומם ושיכור כבר
לא אהיה כוכב גדול. ישמעו שאני בעייתי ואף אחד לא יעסיק אותי,
המעריצים יעלמו והכסף יגמר. אחרי זמן מה יכתבו מודעה קטנה
בעיתון שמצאו אותי מת באיזה מלון זול בלי שהיה לי אף אחד.
אולי זה לא כל כך נורא להיות ניצב או אחד שיורים בו בטעות.
אולי הכי טוב להיות מוכר אבטיחים.