New Stage - Go To Main Page


היה איש אחד שלא רצה למות.
נכון, יש עוד כל מיני כאלה אנשים שלא רוצים למות. אבל כולם
בסוף משלימים עם המוות ומקבלים אותו, או שהם מתים לפני שהם
מספיקים. אבל האיש הזה ממש לא רצה למות. הוא אפילו לא יכל
לדמיין את עצמו אי פעם משלים עם המוות.
"מי בכלל חשב על רעיון טפשי כמו המוות?" הוא תמיד היה אומר,
ואז היו מסבירים לו שלכל דבר התחלה ולכל דבר יש סוף - והמוות
זה חלק מהחיים. כשהוא היה קטן האיש אמר שכשהוא יהיה גדול הוא
ימציא חיסון נגד המוות.
השנים עברו אבל האיש אף פעם לא הפסיק להיות מוטרד מהמוות. הוא
טייל בכל העולם ושאל אנשים וקרא ספרים שאולי יסבירו לו משהו
שהוא לא יודע, אבל זה לא ממש עזר.
הוא דיבר עם אנשים שטענו שאחרי שמתים עולים לגן עדן, והוא דיבר
עם אנשים שסיפרו לו שהמוות זה בעצם מן אושר נצחי וטהור. אבל כל
זה לא נשמע לו כל כך הגיוני, והוא היה מעדיף להמשיך לחיות פה
לנצח ולא בשום מקום אחר, ותמיד הוא גם היה אומר להם : "אם
המוות כל כך יותר טוב מהחיים האלה ומהעולם החרא הזה - למה אתם
לא מתאבדים" ואז הם היו שותקים.
למרות שהאיש הזה שנא או פחד או - לא רצה את המוות בחייו - הוא
לא ממש הצליח להרגיש איזשהי חמלה או רחמים על אנשים אחרים
שמתו. שזה די מוזר.
הייתה גם תקופה שהאיש שלא רצה למות חשב שאולי בעצם בגלל שהוא
כל כך לא רוצה למות - הוא בעצם אף פעם לא ימות. הייתה גם תקופה
שהוא חשב שהמוות זה בעצם קונספירציה של הממשלה, ולפעמים עלה
בראשו הרעיון של גלגול נשמות.
למרות שהוא טייל בכל העולם ופגש אנשים מוזרים ומשונים - הוא לא
פגש אף אחד כמוהו - שלא רוצה למות. ובעצם, בסופו של דבר הוא
הבין, שזה בכלל לא משנה. זה לא משנה מה יש אחרי המוות, זה לא
משנה מה אחרים חושבים. זה לא משנה אם יש גילגול נשמות. האיש
פשוט ממש לא רצה למות.

בסוף האיש כבר נהיה זקן.
האיש למד גם לשנוא את הזיקנה, לכשהגיעה, אבל לא כמו שהוא שנא
את המוות. באותה תקופה האיש עבר לגור בבקתה קטנה על איזה הר
רחוק ומבודד. הוא הרגיש שאם הוא יגור ככה לבד - אז המוות שלו
לפחות לא יהיה שולי כמו מוות בעיר - שהוא עניין שבשיגרה -
ותהיה למוות שלו אווירה יותר דרמטית. נכון שזה לא ממש משנה,
כשחושבים על זה - כי בכל מקרה הוא מת, אבל כנראה שכשאתה זקן
וכבר יותר קרוב למוות - אתה מנסה לתכנן אותו.
אבל האיש עדיין ממש לא רצה למות.
האיש ככה גר לבדו זמן רב בבקתה - ולמרות שהוא ממש נהנה מאוויר
ההרים הצלול, ומהציפורים, ומהנוף, והשקט והשלווה - זה רק עשה
אותו יותר עצוב - כי הוא ידע שיום אחד הוא ימות. לפעמים הוא
סתם ישב ככה על כסא ובהה בתקרה... אולי זה נשמע קצת משעמם -
אבל בשבילו זה הייתה ממש חוויה. הוא דמיין שהוא מגלה יבשות
חדשות, ומפליג לארצות דמיוניות, ונאבק במפלצות, ומציל נסיכות.
כנראה כשאתה זקן אז מספיק לך לשבת על כסא.
יום אחד קרה משהו. אל הבקתה הגיע ילד קטן.
האיש שכבר מזמן שכח מבני אדם אחרים נורא נבהל בהתחלה, ואחר כך
הוא סתם היה מופתע. הוא לא הבין איך זה שהגיע אליו הילד הקטן,
ולמה. אם האיש היה עדיין צעיר ועדיין היה חי בעיר - הוא כנראה
היה מגרש כבר מזמן את הילד. אבל האיש שעכשיו היה זקן - נתן
לילד להישאר. כנראה כשאתה זקן אתה מוותר יותר בקלות, ואין לך
הרבה כוח להתמודד עם דברים.
בהתחלה הילד לא דיבר הרבה, אבל הוא סיפר לזקן שהוא חי בכפר
שנמצא די רחוק משם, והוא ברח מהבית וראה שיש על ההר בקתה ולכן
החליט לטפס על ההר ולראות אם הוא יוכל לגור שם.

ככה עברו שבועות ואפילו חודשים, והאיש הזקן שממש לא רצה למות,
והילד הקטן שברח מהבית - חיו ביחד בבקתה. האיש סיפר לילד כמה
שהוא שונא את המוות וכמה שהוא לא רוצה למות, והילד הקטן סיפר
לו כמה שהוא שונא את אבא שלו. והזקן היה מספר לו על כל המקומות
שהוא ביקר בהם בעולם, ועל כל האנשים המוזרים שפגש. והילד היה
מספר לו על החיים מאז שאמא שלו מתה, ואיך אבא שלו אהב את האוטו
שלו יותר ממנו.
האיש תמיד היה מכין לילד מרק מיוחד שאת המתכון שלו הוא השיג
מאיזה שבט באמריקה. והילד היה מנסה לשכנע את האיש הזקן לצאת
שוב למסעות יחד איתו. אבל האיש הזקן הסביר לו שהוא כבר זקן ,
והוא לא יכול לעשות את הדברים שהוא יכל לעשות פעם. כנראה כשאתה
צעיר אתה לא ממש מבין זקנים.
בלילות - האיש הזקן היה חולם שהוא ילד קטן.

עברה כבר כמעט שנה מאז שהילד הגיע - והאיש הזקן הרגיש זקן ב-
10 שנים, הוא היה כבר תשוש ובקושי היה לו כוח להשאיר את
העיניים פקוחות. הוא ניגש אל הילד ואמר לו:
"אני כבר זקן מאוד... כל חיי חיפשתי דרך להימנע מהמוות, כל חיי
חיפשתי תשובה - מה הוא המוות. אצלי ההנאה היא מהחיים עצמם -
אני לא צריך להיות מאושר כדי להנות מהחיים. חוויתי הרבה
חוויות, ופגשתי הרבה אנשים. אבל כל חיי יהפכו לאבק. הנחמה
היחידה שלי היא ששיתפתי אותך בכל מה שהרגשתי וחווייתי במהלך
חיי. במוקדם או במאוחר אני כנראה גם אמות - כמו כל איש אחר.
אין מה לעשות. וכשזה יקרה - תחזור לכפר שלך, לאבא שלך. רק בקשה
אחת יש לי - תכתוב על פתק שלא רציתי למות - ותשים אותו לידי.
על הריצפה. או שאולי תתלה על הדלת. ככה לפחות באמת ידעו שאני
לא ככה סתם מת. אלא באמת לא רציתי למות."
הילד הסכים, אבל אמר שהוא לא רוצה לחזור אל הכפר - אלא לטייל
בעולם ולבקר ארצות רחוקות כמוהו ולפגוש אנשים מוזרים ולשמוע
סיפורים ולקרוא ספרים. והילד אמר שהאיש הזקן לא צריך לדאוג כי
הוא ימצא חיסון למוות ויביא לו אותו לפני שהוא ימות.

והאיש הזקן התחיל לבכות.






למחרת הילד גילה שהאיש הזקן מת.
הוא כתב על הפתק: "כאן גר האיש שממש לא רצה למות" ושם אותו על
הדלת, וגם צייר ציור של איש זקן וילד קטן מחזיקים ידיים. הוא
התיישב לידו לאיזה שעה, והסתכל עליו וחשב על זה שהוא כבר מת.
והוא לא יחיה עוד פעם. אף פעם. ואז הילד שאל את עצמו אם האיש
סובל עכשיו, כשהוא מת, כי הרי האיש ממש לא רצה למות.

ואז הילד סגר את הדלת מאחוריו - ויצא בפנים חצי עצובות.
הוא יצא והתחיל לטייל בעולם.
ובמסעות שלו הוא פגש כל מיני אנשים מוזרים. הם סיפרו לו על
גילגול נשמות, ועל גן עדן, ועל אושר טהור. הוא פגש באנשים
שרוצים להתאבד ובאנשים שחושבים שהמוות זה טיול או מסע. הוא
ביקר כמעט בכל ארץ בעולם וקרא המון ספרים ואפילו כתב כמה משלו
- לאחד מהם הוא קרא : "האיש שממש לא רצה למות" , ובו הוא סיפר
על הזקן שפגש בבקתה.
והוא אפילו מצא אישה והקים משפחה ונולדו לו ילדים. ואז הוא קצת
התמקם באיזה בית - והפסיק לטייל בעולם.

אחרי כמה שנים - אחרי שהוא כבר היה קצת יותר גדול, והיה לו
נסיון כבר והכשרה מקצועית, ותואר אקדמאי, וקורות חיים מרשימות
הוא המציא חיסון למוות.
אבל האיש היחיד שממש לא רצה למות - כבר מת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 21/8/01 20:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קלייהאם צינטרין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה