שטחים נרחבים של זיכרונות יש בראשי, והכול קשור אליך...
ימי הולדת, טיולים, מסיבות ואירועים... עד שפתאום יש אירוע
שונה מכל האחרים.
שבו אני יותר גדולה ויותר מבינה, ובו, במקום לצחוק, כולם
בוכים, מסתכלים על איזה ארון מעץ שלאט לאט נטמן באדמה, ואימא
הסבירה שאתה נמצא שם בפנים.
אני הבנתי, או יותר נכון ניסיתי להבין, ולא הצלחתי, לא הצלחתי
לעכל שלא אראה אותך שוב, שבכל פעם שאכנס לבית שלך ושל סבתא לא
אראה אותך יושב בכיסאך הקבוע ומחייך אליי בחיוך כזה יפה ואומר
בקול של גאווה: "הנה הנכדה שלי", ואני מתקרבת אליך להעניק
חיבוק אוהב לסבא הכי טוב מכל הסבאים, לסבא שאני הכי אוהבת
מכולם, שאני הכי קשורה אליו מכולם, שתמיד הבין אותי יותר טוב
מכולם, שידע לתת ולהעניק מעצמו הכול למען אחרים, שתמיד צחק,
ובצחוקו תמיד הצחיק את כולנו...
אני תמיד אזכור את סבא שלי בתור סבא כזה, טוב, שפשוט ידע איך
לאהוב...
והלילה יורד, ואני עדיין נשארת עם הידיעה הזאת שלא אראה אותך
שוב ופשוט לא מצליחה להבין איך נלקחת ממני, ועם המחשבה הזאת
אני נרדמת ונכנסת לתוך הלילה, שממנו תמיד פחדתי, עד היום. תמיד
כשבאתי לבית של סבא וסבתא לישון שם ולהתפנק סבא בא לחבק אותי
לפני השינה, ואמרתי לו שאני מפחדת מהחושך, אז הוא אמר לי:
"הכול יהיה בסדר, אין לך ממה לפחד, אני פה", ואני ידעתי שהוא
באמת פה, שהוא ישמור עליי. וכך נרדמתי, בידיעה הזאת.
אבל עכשיו כבר אין מי שישמור עליי מהחושך המפחיד כי סבא כבר לא
פה, כמו שהוא אמר.
בלילה מופיעים החלומות, ובהם אתה מופיע, ואור בוהק יוצא
מעיניך, ואתה מחייך אותו חיוך יפה שתמיד היה לך ושוב חוזר על
אותו משפט: "הכול יהיה בסדר", והמשפט הזה מהדהד במוחי.
ואני שואלת את עצמי: "האם באמת יהיה בסדר??" את התשובה אני לא
יודעת...
אני קמה בבוקר כה יפה אחרי לילה נורא, ואני קמה לבוקר של
השבעה. הולכת לסבתא הביתה, להיות אתה ולתמוך בה, לעזור לה בכל
מה שתרצה. ואני משתדלת בכל כוחי שלא לבכות ליד סבתא, לא להעציב
אותה, ואז, כשכבר אי אפשר יותר, אני הולכת למקום מסתור ובוכה,
עליך, סבא, על שאתה כל כך חסר לי ועל זה שאני כל כך מתגעגעת
אליך, ואני לא יודעת מה לעשות...
הרגשתי שאני רוצה לבקר אותך בביתך החדש. הלכתי לקטוף ורדים
אדומים לשים לך, ומשם ישר לביתך החדש. עצי האקליפטוס מתנופפים
ברוח, ושם יש כל כך הרבה כאלה כמוך שאני חושבת שזהו גם ביתם,
אבל שלך הוא בית חדש... וכולם שם כבר ישנים... חיפשתי אותך
מבין כולם, ומצאתי אותך, אמנם לא כמו כולם, שלהם כבר יש מין
אבן כזאת מרובעת גדולה, ולך אין כי אתה חדש...
אמרתי לו: "היי, סבא, באתי לבקר", והרגשתי שהוא פשוט עונה לי,
שאנחנו מנהלים דו שיח, והמשכתי ואמרתי לו: "אני נורא מתגעגעת,
סבא, ואתה יודע שאני אוהבת אותך, ואני אשתדל להיות מה שרצית,
שאני אהיה הנכדה הכי טובה, שאתה תתגאה בי". ובאמת, הרגשתי שהוא
אומר לי: "אני גם נורא אוהב אותך, בר ברידג'י", ככה הוא היה
קורא לי. אני אהבתי את השם הזה... והזלתי דמעה, ואחריה באו עוד
כמה, ואז נפרדתי ממנו ואמרתי לו שאני אבוא לבקר שוב, ושוב ירד
הלילה, וחזרתי לבית של סבתא לאכול משהו ולשתות עם כל המשפחה,
ואז חזרתי לביתי שלי לישון ולחלום עליך שוב, סבא. ובאמת חלמתי.
חלמתי שאנחנו מדברים, כאילו אתה יורד אליי מגן עדן לבקר אותי
ולראות מה שלומי ואיך אני מסתדרת. אני הרגעתי אותך ואמרתי
שהכול תקין, חוץ מזה שאני נורא נורא מתגעגעת, אז אמרת שהכול
יהיה בסדר, ואני, איך יכולתי שלא להאמין?
התעוררתי, כך באמצע הלילה, והתקשרתי לאימא שלי, בכיתי כמו שלא
בכיתי בחיים שלי. היא ניסתה להרגיע אותי ושאלה מה קרה, ואני
אמרתי לה שאני נורא מתגעגעת לסבא ושהלכתי לבקר אותו ושאמרתי לו
שאני אוהבת אותו, והיא אמרה שזה חלק מהחיים ושהוא יודע שאני
אוהבת אותו, ואמרתי לה שאני לא יכולה יותר... והיא אמרה שאנסה
לישון...
למחרת קמתי בהרגשה יותר טובה אחרי שדיברתי גם עם סבא וגם עם
אימא. הוצאתי ממני את מה שהייתי צריכה להוציא, והכול היה יותר
ברור עכשיו.
סבא שלי, תמיד אזכור אותך בחיוך, ותמיד תהיה אתי בכל רגע בחיים
שלי, אתה תלווה אותי, ותמיד תדריך אותי לאן כדאי ללכת ואיזו
דרך יותר בטוחה.
אני יודעת בבטחה שיש מי שישמור עליי, ולא סתם שומר אלא מלאך,
שעכשיו נמצא בשמים ושקודם הוא היה כאן למטה, אבל גם למטה הוא
היה מלאך, או יותר נכון - מלאך מחופש לאיש, סבא שלי.
סבא, אני יודעת שאתה תשמור עליי שלא אעשה שטויות ותשמור עליי
שלא יקרה לי שום דבר רע.
יום יבוא ואני אצטרף אליך, ואנחנו נהיה תמיד ביחד, נכון, סבא?

              אוהבת עד עמקי נשמתי, הנכדה הטובה ביותר, בר